הצד האחר של התאגידים

כמה סטודנטים מאיתנו עובדים באבטחה כדי לממן את הלימודים? כמה מאיתנו מוכרות בחנויות? ממלצרות? אצל כולנו מדובר בחיים זמניים. אנחנו לומדים משפטים, אולי בשילוב תואר נוסף, ויודעים שתוך שנתיים- שלוש, מקסימום חמש, נסיים את הסטאז' ונתחיל להרוויח כמו בני אדם.

עולם שלם של אנשים חי לידנו. עולם של עובדים בשכר נמוך. אנשים שלא לומדים משפטים, גם לא תואר נוצץ פחות. הם נאלצים לעבוד כמנקים, פועלים בבתי חרושת, מלצרים, שוטפי כלים, זבנים - בכל העתיד הנראה לעין.

ברברה ארנרייך, מחברת הספר "כלכלה בגרוש" יצאה למחקר בשטח בעקבות השינויים הכלכליים שחלו בארה"ב עם תחילת תוכנית "מרווחה לעבודה" (תוכנית וויסקונסין במתכונתה האמריקאית). ארנרייך יצאה לבדוק מה אומרים המומחים האמיתיים לכלכלה. לא אלו שיושבים בהרווארד אלא עובדי שכר המינימום שמחזיקים, כך חשבה, בידע שמאפשר לחיות ממשכורת כזאת.

ברברה יצאה למסע. היא עזבה את ביתה ואת עבודתה והלכה לעבוד בעבודות שכר נמוך, ולנסות להתקיים רק מהן. בספרה היא מתארת את סיפור החודשים בהם חיה כעובדת שכר מינימום, וכיצד הסתדרה מהמשכורת הנמוכה שהצליחה להרוויח.

ארנרייך גלתה שאין כללי ידע שונים שהעניים מחזיקים בהם. יתרה מזאת, מערכות החיים של העניים יקרות בהרבה. שוכרים נאלצים לשלם פיקדון עבור חודש נוסף מראש מכסף שאין להם, משכורת השבוע הראשון משולמת רק לאחר חודש על מנת למנוע עזיבה מהירה של עובדים (כאשר השכירות משולמת מידי שבוע), המגורים חייבים להיות קרובים לעבודה, ללא קשר למחירם ואין ביטוח רפואי. היא גילתה שאפילו כיחידה אי אפשר לחיות ממשכורת אחת, על אחת כמה וכמה אם חד הורית עם מספר ילדים (שצריכה לשלם גם למעונות יום כדי שתוכל לעבוד). מהבעיות המוצגות בספר קל מאד להפטר במחשבה ש"באמריקה זה אחרת", אולם בדיקה קלה מעלה שבארץ הבעיות חמורות לא פחות.

בחרתי להציג את הפגיעה בחופש ההתאגדות. הספר מציג עוד שורה ארוכה של נושאים שבהם נפגעות זכויות העובדים אולם נראה לי שהבסיס מונח בחוסר היכולת להתאגד ולהלחם על הזכויות האחרות.

אחד הדברים היותר מטרידים בספר הוא תיאור פעולות המניעה שנוקטות החברות הגדולות כדי למנוע התאגדות של עובדים לשיפור מצבם. למעשה, בארה"ב כוחם של העובדים גדול עוד יותר מבארץ, כיוון ששם חסרים עובדים בשכר מינימום, וכמות ההתפטרויות גבוהה - אם יתאגדו העובדים באפשרותם להפעיל לחץ רציני כדי להעלות את שכרם, להאריך את זמן ההפסקות ולשפר את תנאיהם בכלליות. כדי למנוע זאת, עוד בשלב הראיון מתחילות החברות להחליש את העובדים. כך למשל, העובדים חייבים בבדיקות שתן לגילוי סמים. הבדיקות משפילות מאוד ויעילותן מוטלת בספק, אולם הדרך שבה העובדים נשלחים לאותן בדיקות גורמות להם להרגיש שמקום העבודה "עושה להם טובה" כשהוא מקבל אותם, ולא להפך.

במקרה אחר, ארנרייך מתארת כיצד באחד המקומות דילגו על הודעת הקבלה לעבודה, ופשוט הזמינו אותה לקורס ההכנה, באופן שמנע ממנה דיון על תנאי העסקתה. הדיון על תנאי השכר לא מוגבל רק לשלב תחילת העבודה והיא מתארת מקרים של עובדים שפוטרו כיוון שהשוו שכר. לפי הערכה שביצעה פדרציית העבודה האמריקאית עולה שעשרת אלפים עובדים מפוטרים מידי שנה משום שלקחו חלק בניסיון להקים איגוד מקצועי.

ומה קורה בארץ? בשנת 2003 התארגנו עובדי "חיפה כימיקלים" וניסו להקים ועד עובדים שיעמוד בראשם וינהל משא ומתן עם ההנהלה בקשר לתנאי העסקתם. ההנהלה סירבה להכיר בהם, והעובדים פתחו בשביתה וחסמו את דלתות המפעל. מנהלי הבניין קראו לחברת אבטחה שהכתה את העובדים, השפריצה עליהם מים מזרנוקים ונהגה בהם באלימות, הכל כדי למנוע מהם את ההתאגדות כוועד עובדים.

בעקבות המקרה בחיפה נעשה מחקר שניסה לעמוד על הקף התופעה. נתגלה כי 45% מהעובדים השכירים מאוגדים באיגודים מקצועיים, כמעט מחצית לעומת שנות השישים אז 85% מהשכירים היו מאוגדים. המחקר מדווח על מקרים לא מעטים של עובדים שפוטרו רק בשל ניסיונם להתאגד ועל הקושי להתאגד הנובע מהצורך לעשות זאת בחשאיות מוחלטת ולהיזהר מעובדים שילשינו לפני שיוקם הועד. המחקר מתאר כיצד גם בארץ המעבידים נוקטים בשיטות פסיכולוגיות כדי למנוע התאגדות - הפיכת העובדים למוקצים, הסטת חלק מהעובדים נגד העובדים המנסים להתאגד בשיטת "הפרד ומשול", הקמת ועד ע"י ההנהלה שישרת רק את האינטרסים של ההנהלה ועוד.

מקריאה מהירה במסמכים בנוגע לזכויות עבודה אני מגלה עוד שורה ארוכה של פגיעה במאות אלפי עובדים, וזאת עוד לפני שהתייחסנו למעמד מהגרי העבודה שהוא חמור בהרבה.

נייר עמדה שכתבו סטודנטים מקליניקה משפטית בחיפה מציג שורה ארוכה של בעיות בתחום האבטחה - ניכויי שכר שלא כדין, משמרות ארוכות ללא הפסקה, אי תשלום עבור שעות נוספות. עובדי קבלן עלולים שלא לקבל אפילו שכר מינימום, וברור שבכל תחום העסקה בו יערך מחקר רציני יתגלו אותן תופעות בדיוק.

בעוד שנתיים-שלוש נהיה עורכי דין. נעבוד עם תאגידים גדולים, נייעץ להם ונגן עליהם. אני חושבת שחובה לכל אחד מאיתנו לקרוא את הספר הזה, להכיר קצת את הצד האחר של התאגידים, את העובדים ומצבם, ולא רק את הצד היפה שנראה מכיוון המנהלים. שנדע על מה בדיוק אנחנו מגנים ולא נצטרף לניצול ולפגיעה הנוראית הזאת במו ידינו.

נכתב על ידי אביגיל ארד

ובנוסף...

החברות הגדולות במשק ששותפות לקיפוח המתמשך של העובדים החלשים - קו לעובד

האגודה הישראלית למשפט העבודה ולבטחון סוציאלי

בית הדין לעבודה קבע - ארגון עובדים מטעם ההנהלה אינו חוקי

שביתות - בית הדין לעבודה פסק לטובת המעסיקים

...

יש לך מה לומר? רוצה לכתוב פוסט ולא יודע על מה? רוצה לכתוב ולא יודעת איך להתחיל? ניתן ליצור איתנו קשר בכתובת huji.economiclaw@gmail.com

כאן שביתה? על מה ולמה מוחים הסטודנטים

בתגובה לפוסט "שכר הלימוד באוניברסיטה: הגיע הזמן לשלם בעד מה שמקבלים" מאת ד"ר דורון טייכמן

(פורסם ב-26.10.06)

היום, יום רביעי (3.1.07), הכריזו אגודות הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה על יום שביתה והפגנות מטעמם. זאת, מתוך התנגדות לועדת שוחט, שמונתה בחודש נובמבר על ידי משרד החינוך, במטרה לבצע רפורמה נרחבת בקביעת שכר הלימוד ושכר דיפרנציאלי למרצים. כעקרון, בודקת הוועדה כיצד אפשר לסגור את גרעונות האוניברסיטאות תוך נסיון למזער במידת האפשר את הפגיעה ברמת ההשכלה, וכנראה שתמליץ על העלאת שכר הלימוד באלפי שקלים, כאשר תגיש את מסקנותיה בחודש יוני.
התנגדותם של ארגוני הסטודנטים נובעת בעיקר מכך שבהרכב הוועדה, בראשה יושב אברהם (בייגה) שוחט, יושב כלכלנים ואנשי אוצר בלבד, ללא ייצוג לסטודנטים ולסגל ההוראה באוניברסיטאות. סביר להניח שהרכב כזה יזניח את ההיבטים שאינם כלכליים גרידא.

ד"ר טייכמן טען לפני כחודשיים בזכות העלאת שכר הלימוד. ברצוני להעלות מספר טענות כנגד דעתו, התואמת את המסקנות הצפויות לצאת מוועדת שוחט:
בראש ובראשונה, שכר דיפריאנציאלי למרצים משמעו גסיסה של מדעי הרוח והמקצועות הפחות מבוקשים. מאבק הסטודנטים לפיכך, הוא גם מאבק על פניה של המדינה בעתיד: העלאה משמעותית של שכר הלימוד ושכר דיפריאנציאלי למרצים יביאו לכך שרק המקצועות "המשתלמים" ישרדו. האם אנו מעוניינים במדינה ללא פילוסופים, היסטוריונים, אנשי תרבות וחינוך וכו'? מקצועות אלו כבר היום סובלים מחוסר ביקוש ודעיכה מתמדת.
כמו כן, אין ספק שיש היגיון בטענה ששכרם של בעלי השכלה אקדמית גבוה משל חסרי השכלה ולכן אין לממן לעשירי העתיד את לימודיהם. אולם דווקא משום שבעלי השכלה אקדמית מרוויחים יותר מחסרי השכלה אקדמית, יש לשאוף לכך שחלקים גדולים ככל האפשר מהציבור יהיו בעלי ההזדמנות לרכוש השכלה, שתחזק דווקא את השכבות הנמוכות יותר. הטענה שהורדת שכר הלימוד מהווה סבסוד למבוססי העתיד על חשבון נזקקי ההווה אינה מדויקת לגמרי. ראשית, אפשר לשער שמרבית הסטודנטים כיום הם אינם מבוססים. שנית, הסטודנטים שלא יכולים להרשות לעצמם לממן השכלה גבוהה כיום יוכלו לעשות זאת אם שכר הלימוד יירד, ולכן הורדת שכר הלימוד מסבסדת קודם כל את נזקקי ההווה. ייתכן מאוד שנזקקי ההווה יהפכו למבוססי העתיד, אך בעתיד הם גם ישלמו מסים למדינה בהתאם להכנסתם.
בנוסף לכך, ספק אם המטרה של חלוקה שוויונית יותר של ההכנסות במשק תהיה אפקטיבית דיה אם תוטל על כתפי ציבור הסטודנטים, משום ששיעורם היחסי בקרב האוכלוסייה קטן. לפי ראות עיני, עדיף לסבסד את שכר הלימוד היום כדי לאפשר לאותם סטודנטים מהשכבות החלשות את ההזדמנות להיות מבוססי העתיד. אמנם גם סטודנטים המסוגלים לשלם כיום בקלות את שכר הלימוד ירוויחו מהעניין, אך בכל מקרה, לפי דעתי, תוצאה שכזו תהיה הרע במיעוטו.

בעיה נוספת היא, שכלל לא ברור האם הרפורמה תביא לשינוי משמעותי ברמת הלימוד וההוראה. אפשר לקחת כדוגמה את המכללות הפרטיות שגובות שכר לימוד ריאלי. לא בטוח שסטודנט במכללה פרטית מעריך יותר את לימודיו מסטודנט באוניברסיטה העברית. בנוסף, אף שהמכללות מעסיקות מרצים ואנשי אקדמיה מוכרים מהשורה הראשונה, לתלמידים יש חלק נכבד בקביעת רמת הלימוד שם ונדמה שבמכללות הפרטיות יש נטייה להקל על הסטודנטים, בשל הרצון למשוך "לקוחות" נוספים.
לא מדובר ברעיון מופרך – מרצה למתמטקה אצלו למדתי, שמלמד במקביל במכללה פרטית, טען כי חומר שנלמד אצלנו באוניברסיטה במשך חצי שעה, נלמד במשך שבועיים שם. ברור שההשפעה העצומה שיש לסטודנטים במכללות הפרטיות משליכה על רמת הלימוד. מהו אופי ההשכלה האקדמית אותו אנו רוצים ליצור? האם השכלה מאתגרת, השואפת לרמה השווה ללימודים אקדמיים בחו"ל ומעודדת חשיבה יצירתית אוטונומית, או שמא השכלה "לבקשת הקהל" המותאמת לרמתם או ליכולתם הממוצעת? בסופו של דבר נגיע לתוצאה ההפוכה שאליה שואפים ועדת שוחט ומשרד החינוך. יש יסוד להניח שחינוך פרטי יטה ללכת לקראת התלמידים ולהגיש להם את החומר מעובד, דבר שעלול להביא לירידה ברמת ההשכלה ובהקניית כלי חשיבה עצמאיים.

לבסוף, לגבי הפתרון האפשרי בצורת מערך הלוואות מסודר. לא בטוח שזה הדבר אשר יפתור את בעיית גובה שכר הלימוד לכלל הסטודנטים. הדבר נובע הן בגלל המחסום הפסיכולוגי שעלול להיווצר בעת חתימה על התחייבות להחזר הלוואה בגובה 100,000 ₪ בערך לאנשים שאינם יכולים להעלות על דעתם סכום שכזה ובנוסף, תוצאות החזר הלוואה כזו עלולות לצוץ בעתיד: זוג יצטרך להחזיר יחד כ200,000 ₪ (מחירה של חצי דירת מגורים קטנה), וזאת מבלי לחשב הוצאות אחרות כמו מחייה, מגורים/מעונות, נסיעות, חוסר יכולת לעבוד – כל אותם הדברים אותם מחשיב סטודנט כחלק מעלותו הכוללת של התואר. אפשר לצפות שהאפשרות להמשיך לתארים מתקדמים, שהם יותר יקרים, תהיה כמעט אפסית בעבור מספר גדול יותר של סטודנטים.

נכתב על ידי הדר שהרבני