ההפרטה בראי תכנית ויסקונסין- תמונת מצב מפוקחת

בתגובה לפוסט "מי מפחד מתכנית ויסקונסין" מאת גלעד אידיסיס ויותם בלאושילד (פורסם ב-8.11.06)

בעקבות הפוסט בנושא תכנית ויסקונסין ועיון בתגובות להן זכה, מצאתי לנכון להשיב את הזרקור לנשואו, הלא הוא התכנית עצמה. אקדים ואומר שאינני מסכים עם העמדה האידיאולוגית לפיה יש להפריט את שירותי הרווחה. אך בטרם אפרט את מניעיי ברצוני להציג מספר עובדות מטרידות שיש בהן כדי להפוך את הקערה על פיה ולהציג את התכנית במערומיה כפי שהיא מיושמת בשטח. נתונים אלו, לדעתי, מחריבים את התשתית הרעיונית התומכת בהפרטת שירותי הרווחה.

ראשית ברצוני לספק הסבר שונה לאותם "נתונים מעוררי פלצות" המעידים על העלייה במספר נתמכי הסעד מאז נכנס לתוקף חוק הבטחת הכנסה ב-1982. להבנתי, אתם תולים עלייה זו בנתמכי הסעד עצמם וטוענים שמרביתם מעדיפים לקבל גמלה חודשית על-פני יציאה לעבודה כתוצאה מ"מלכודות עוני" שיוצר ההפרש הנמוך בין שכר המינימום לגמלה עצמה, במקרה הטוב, או עצלנות לשמה במקרה הרע.
מיתוס "מלכודת עוני" נשמע כטיעון שובה לב שיכול להצדיק את הפעלת תכנית ויסקונסין במתכונתה הנוכחית, עליה אעמוד בהמשך. עם זאת, בדיקה אמפירית של העלייה במספר מקבלי הקצבאות שוללת את בסיסו העובדתי. תוצאות הסקר שערך המוסד לביטוח לאומי בסוף 2001, מצביע על כך שהשינויים במספר מקבלי גמלת הבטחת הכנסה התרחשו "בעיקר בעקבות גל העלייה הגדול מחבר העמים ומאתיופיה. עלייה זו כללה עולים מבוגרים וקבוצות שהתקשו להיקלט במקומות עבודה בשל בעיות שפה, השכלה ומקצוע... כמו-כן, בדומה למדינות מפותחות אחרות, התרחשו בעשור זה שינויים בשוק העבודה בעקבות תהליכי גלובליזציה והפרטה..." על כך ניתן להוסיף את המגמה הדמוגרפית-חברתית של הגידול במספר המשפחות החד-הוריות המהוות כיום כ-32% ממקבלי גמלת הבטחת הכנסה.
אין להתפלא על "תרומת" העולים, המהווים כיום כ-38% מכלל מקבלי גמלת הבטחת הכנסה, לעלייה במספר הזכאים. להבדיל מהגירה למדינות אחרות, הגירת יהודים לישראל אינה תלויה בהוכחת מסוגלות קיום כלכלית. מסיבה זו, עם הגירתן של אוכלוסיות מועטות יכולת לישראל, המחוקק החליט להקל על אותם עולים לקבל קצבאות, דבר שגרם לגידול במספר הזכאים להן. ככלל, לעניות דעתי, על מדינת ישראל לקחת בחשבון שתמיד תהייה קבוצה באוכלוסייה שלא ניתן יהיה לשלבה בעבודה – מטעמי גיל ומטעמי מוגבלות רפואית כלשהי – פיזית ו/או נפשית.

בצדק נטען כי למרות מטרתו המוצהרת של חוק המדיניות הכלכלית, מערכת התמריצים שגובשה בין המדינה לזכייניות לוקה בחסר ואף טומנת בחובה ניגוד עניינים. אגדיל ואומר כי מדובר בשיטת גמול מעוותת שאין לה אח ורע בעולם, אותה בנה האוצר בניגוד להמלצות ועדת תמיר שהוקמה ע"י הממשלה בטרם הפעלת התכנית. ניגוד העניינים המובנה אותו היא יוצרת חמור מאין כמוהו לאור העדר אבחנה כלשהי בין עילות ביטול הקצבאות לצורך תגמול הזכיינים. כך יוצא, שבאופן אבסורדי למדי, רישום "סירוב" למשתתף בתכנית, יזכה את הזכיין באותו רווח לו היה זכאי אם היה מצליח לשלב את אותו משתתף בשוק העבודה. ואכן, הנתונים מראים כי הגורם העיקרי ליציאה מתכנית תשלום הקצבאות אינו השמה בעבודה.

כפתרון לניגוד האינטרסים האמור ציינו גלעד ויותם מספר מנגנוני פיקוח וביקורת שאמורים למנוע את היווצרות המצב המתואר. עם זאת, נראה שמנגנונים אלו אינם אפקטיביים שכן הם מניחים את המבוקש לפיו אינטרס המדינה הוא שילוב מקבלי הקצבאות בשוק העבודה. זאת בעוד שבפועל, מטרת האוצר בעת גיבוש התכנית הייתה חיסכון תקציבי. ניתן ללמוד על כך מאופן הרכב מערכת התמריצים כפי שפורט לעיל.

ניתן לטעון שאדם אשר נרשם לו "סירוב" שלא בצדק, יכול להביא את עניינו בפני ועדות הערר השונות, שאוזכרו בפוסט כדוגמה לאמצעי ביקורת מרסן. מסופקני אם בכוחן של ועדות אלו לפסוק משפט צדק. בל נשכח כי לא מדובר בערכאה שיפוטית מקצועית. הוועדות לוקות בפגמים פרוצדוראליים ומהותיים שהעיקרי שבהם, לדעתי, הוא פער הכוחות הנוצר בין הצדדים כשמצד אחד של המתרס ניצבים העוררים, ללא אפשרות לקבל ייצוג מלשכת הסיוע המשפטי, ומהצד השני עומדת חברה בעלת משאבים ניכרים. המערכת השיפוטית עצמה אף מוסיפה חטא על פשע בקביעה שלא תשמענה ראיות על החלטות ועדות הערר אלא במקרים מיוחדים.

לכל אותם נתונים מתמיהים, ניתן לצרף את אחיהם המקוממים הדרים בדרך התנהלות הזכיינים. כתנאי לקבלת הקצבה, נדרשים הזכאים לה (רובם, כאמור, אמהות חד-הוריות, עולים, מבוגרים מעל גיל 45, אנשים הסובלים מבעיות בריאות וכד') לבצע "שירות קהילתי" במשך כ-30 שעות בשבוע כהכשרה מקדמית להשתלבות במסגרת עבודה. בפועל מדובר בעבודה לכל דבר אליה נשלחים המשתתפים בכפיה וללא כל התחשבות בעברם המקצועי או ביכולותיהם: החל מעבודות של צבעות וניקיון בי"ס ובתי אבות, דרך גיזום עצים ועבודות רס"ר בבסיסים צבאיים וכלה בניכוש עשבים בגן הבוטני. כל זאת תמורת גמלה של 1500 ₪ בממוצע. כך יוצא שלמעשה המשתתפים מרוויחים הרבה פחות משכר המינימום. מעבר לעבירה ברורה על חוקי המגן, נשאלת השאלה: האם זו "ההכשרה" המיוחלת שתעזור למשתתפים בתכנית למצוא עבודה המתאימה לכישוריהם בעתיד? או שמא יעשו זאת הקורסים לבטיחות בדרכים או לטיפוח עצמי שהמשתתפים מחויבים להגיע אליהם? התשובה השלילית לשאלות אלו מובנית מאליה.

מטרידה במיוחד היא העובדה שכדרכנו בקודש, אנו מסרבים ללמוד מניסיון העבר של מדינות אחרות שניסו תוכניות של "מעבר מרווחה לעבודה", ובכללן מדינת ויסקונסין בה נכשלה התכנית. ניסיונות אלו מוכיחים כי המעבר האמור יצלח רק במקביל ליצירת מקומות עבודה חדשים ע"י הממשלה, המשך תשלום חלקי של הקצבה במהלך החודשים הראשונים של השתלבות המשתתפים בעבודה והמשך מתן הקלות בתשלומי המיסים לאותם משתלבים. לולא כל אלה, במקרה הטוב, התכנית תצליח לשלב רק חלק מצומצם מן המשתתפים בה בעבודות זמניות וחלקיות תמורת שכר מינימום או פחות מכך. שילוב זה לא יביא לצמצום הפערים בחברה הישראלית אלא דווקא להעצמת תופעת "העובדים העניים" מחד, ולהעמקת עוניים של אלו שקצבתם נשללה בגלל שיקולי רווח של חברות פרטיות, מאידך.

מה בכל זאת עושים? באוגוסט 2006 הוגשה הצעה לתיקון חוק המדיניות הכלכלית שגובשה ע"י משפטני פרוייקט "עם יד על הל"ב", העוקבים אחר התכנית מרגע לידתה, בשיתוף המרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית (כן, משלנו). ההצעה מבקשת לבצע שינויים מבניים בתכנית ויסקונסין ועיקריה נותנים מענה למרבית הטענות שהועלו כנגד התכנית. הצעה מבורכת זו, אם תתקבל, עשויה לשפר משמעותית את תמונת המצב הקודרת המצטיירת מביקור במרכזי ויסקונסין השונים. עם זאת, לשם יצירת שינוי חברתי של ממש, דרושה להערכתי התערבות של המדינה. זאת על ידי יצירת מקומות חדשים ואף, רחמנא ליצלן, באמצעות העלאת שכר המינימום. מאיפה הכסף אתם שואלים? אפשר להתחיל מ-80 מיליון השקלים שמזרימה המדינה לזכייניות מדי שנה לכיסוי הוצאותיהן, ולהמשיך משם למחצית הרווחים מן החיסכון בתשלום הקצבאות שכיום מגיע לכיסי הזכייניות. אך אבוי, משמעות צעד כזה יהיה ביטול ההפרטה, לא עלינו!

אנא, אל תיתנו לנימה הצינית להטעותכם. אינני סבור שההפרטה היא שורש כל רע. נהפוך הוא, במקרים רבים היא מוכיחה את הצלחתה מול אוזלת ידן של המערכות הציבוריות. גם על תכנית ויסקונסין ניתן לטעון שעד היום הצליחה לחסוך מעט יותר כסף ולמצוא מעט יותר מקומות עבודה ליותר מובטלים מאשר שירות התעסוקה, אך באיזה מחיר מוסרי? האם יש להתפלא על כך כשהתקציב שמקבלות הזכייניות המפעילות את התכנית מגיע לכמעט מחצית מתקציב שירות התעסוקה המטפל בכרבע מיליון בני אדם, פי 15 ממספר המטופלים בתכנית עצמה? האם לא עדיף לנצל את הכסף שהוזרם ומוזרם לתכנית כדי לשפר את מערכת הרווחה הציבורית? האם לא ניתן לבנות מערכת תמריצים שתעבוד גם בשירות הציבורי שכפוף ביתר שאת לפיקוח כללי המשפט המנהלי?

לא, הפרטה איננה מילה גסה. אך גם לשירות הציבורי אל להיות כזה. אמת, הוא דורש שינוי, הפיכה אם תרצו, אך ישנם תחומים בהם ההפרטה אינה אלא עלה התאנה בו משתמשת המדינה כדי להצניע את ערוותה. הגיע הזמן להסירו.

נכתב ע"י ניר בן ציון

ובנוסף:

יוחנן שטסמן – מיתוס מלכודת העוני
תכנית ויסקונסין - הארות סטטיסטיות
מירון רפפורט - עבודה בעיניים
ידיד - נייר עמדה בנושא תכנית מהל"ב