מילטון פרידמן תמיד צודק, גם כשהוא לא

מילטון פרידמן, חתן פרס נובל הראשון לכלכלה ולדעת רבים, החשוב שבכלכלני המאה ה-20, הלך לעולמו לפני מספר ימים (16/11/06) והוא בן 94.
גדולתו של פרידמן, נעוצה הייתה ביכולת להעביר את תורתו בשפה פשוטה, נהירה ונלהבת לאנשים מן השורה. ספריו תורגמו לשפות רבות ומבקיעי הדרך שבהם, "קפיטליזם וחירות" ו- "החופש לבחור", תורגמו לעברית והם נוחים לקריאה אף לקורא ההדיוט.
משנתו הסדורה, אודות השוק הקפיטליסטי התחרותי, בצד אישיותו המיוחדת וכישוריו הרבים, היוו למעשה חרב פיפיות. הם שקנו לו תהילת עולם ככהן הגדול של כלכלת שוק תחרותית נקייה מכל פיקוח ממשלתי, הגם שקדמו לו נפילים כאדם סמית, אך הם ששמו אותו מטרה למתנגדים רבים ולביקורת חריפה על היותו מנותק מהמציאות ובלתי גמיש.
דומה כי עתה, ביתר-שאת, ראוי לבחון שוב את משנתו שהייתה למורשתו, שהרי חיינו כפי שאנו מכירים אותם כיום הם, במידה רבה, המשך ישיר להגותו של פרידמן, כפי שמסלולו של כדור הביליארד הוא המשך תנועת ידו של השחקן.

עלייתו של פרידמן כמפתח תיאוריית המוניטריזם סימלה את נפילת הכלכלה הקיינסיאנית (John Maynard Keynes) הדוגלת בהתערבות ממשלתית בכלכלה וסימנה את תחילת דרכה של ארה"ב אל עבר היותה המעצמה הכלכלית הגדולה בעולם.
ביסוד תפיסתו, עמדה ההנחה כי השוק פועל בצורה הטובה ביותר כאשר אין הממשלה מנסה להסדיר אותו. הנחה זו התבססה על האמונה בהיות האדם יצור כלכלי מושכל ובהיות חופש כלכלי חלק בלתי נפרד מהחופש האנושי.
סבר פלוצקר מביא דברים בשם אומרם: "יש לי עצה אחת לאוחזים בהגה של מדיניות כלכלית, והיא: הקטינו את כוחה של הממשלה, הגדילו את כוחו של השוק. כל מי שבא לצמצם את התחרות בשם טובת הכלל, רק גורע מטובת הכלל." ומוסיף בשמו: "אם העולם הכלכלי כיום חופשי, תחרותי ושופע יזמות, אבל גם מקוטב ונגוע בעוני קיצוני, הרי זה במידה מכרעת הודות למילטון פרידמן ז"ל".

המידה הרדיקלית והבלתי מתפשרת של גישת פרידמן, באה היטב לידי ביטוי בראיון שנתן לפני ארבע שנים לעיתון 'ידיעות אחרונות' וכך אמר: "אנו בדרך לגן עדן ששמו 'קפיטליזם תחרותי טהור' ומי ששם מכשולים בדרך לגן העדן הזה הם שני האויבים הגדולים של המין האנושי: 'המונופלים' ו'הממשלות'. שניהם מחבלים ללא הרף ב'תחרות הבריאה' וב'שוק החופשי' והסיבה לקיומם היא פיקוח ורגולציה שדיכאו ועיוותו את התחרות החופשית".
באותו ראיון, נשאל פרידמן היאך לא זז במאומה מדעותיו משך 40 שנה בזמן שהעולם השתנה לנגד עיניו ותשובתו הייתה: "צדקתי אז, צדקתי מאז ואני צודק כעת ואיני רואה סיבה לשנות את דעותיי".
ובכל זאת, מציאות האמת סותרת את עיקרי האמונה.
עובדה ידועה היא, כי בארה"ב של סוף המאה ה- 19 לא הייתה כמעט התערבות ממשלתית.
התקופה שבין סוף המאה ה- 19 ועד למלחה"ע השנייה הייתה תור הזהב של כלכלת השוק התחרותי. אף על פי כן, דווקא בתקופה זו צמחו תאגידי הענק של ארה"ב והתגבשה אליטת הכוח האמריקאית, אשר שולטת עד היום במשק העולמי.
תקופה זו לוותה בתנודות חריפות בשיעורי הצמיחה של התוצר המקומי. מדיניות היעדר ההתערבות בשנות המשבר הכלכלי הגדול היא שהעמיקה את המיתון. המשברים שפקדו את המשק האמריקאי באותן שנים, איימו על כל שיטת ה'שוק החופשי'.
התקופה שלאחר מלחה"ע השנייה הייתה יציבה הרבה יותר. דווקא כאשר מעורבות הממשל הלכה וגדלה (תכנית ה- New Deal של הנשיא רוזוולט), קטנו משמעותית התנודות בצמיחה.

ד"ר טייכמן הורנו על החשיבות הנעוצה בהצגת רעיון, קיצוני ככל שיהיה, כדרך הביניים - כגישה מתונה המפלסת דרך-מלך בינות לצמחייה העבותה של דרכי הקיצון המסוכנות והבלתי אחראיות בג'ונגל הפראי של הרעיונות.
מילטון פרידמן לא נהג כך. את תורתו הקיצונית הציג בקנאות של מטיף-דת ולא היה מוכן להתפשר ולהתחשב במודלים כלכליים חדשניים או בשינויים בחיי המציאות.
עם זאת, דומני כי גם אם היה שועה פרידמן לעצתו של ד"ר טייכמן ועוטף את משנתו הרדיקלית בניירות צלופן מרשרשים, לא הייתי משתכנע שיש לדחות התערבות ממשלתית באופן כה גורף. פיקוח על מוצרי בסיס, בתורת משל, קיים כדי לאפשר לעניי עירנו לרכשם. טלו את הסובסידיה ממוצרי הבסיס ותיטלו מהאביון את פת הלחם. ודוק: אין חולק על הקביעה, כי בשוק חופשי המחירים יורדים, אך יש ואינם יורדים מספיק.
דוגמה זו של פיקוח על מוצרי בסיס הינה רק קצה קרחון. היריעה אמנם קצרה מכדי להציג דוגמאות מבוססות נוספות, אך רבים מספור המקרים בהם הדעת אינה סובלת אי התערבות ממשלתית משום שהדבר עלול להוביל לתוצאות בלתי רצויות.
אף על פי כן, ניסיון העבר מוכיח כי אפילו יובאו כל הדוגמאות ויועמדו אחת על גב רעותה לעיניו הבוחנות של פרידמן, יתבצר הכהן הגדול בעמדתו ויתעקש בצדקתו, שהרי מילטון פרידמן תמיד צודק.
גם כשהוא לא.

נכתב על ידי אורי שטיין.

בנוסף:

על מילטון פרידמן וכתביו

ביקורת על הספר "קפיטלזם וחירות"

תשתו עוד אייס-ארומה ותנוחו

תל אביב רוגשת. סהר שפע, אחד מבעליה של רשת בתי הקפה, ארומה תל אביב, הטיח שורה של אמירות גזעניות במתאמת שירות של יבואנית מרצדס, משלא קיבל שירות, שהשביע את רצונו. בין יתר הדברים דווח כי שפע אמר למתאמת השירות: "את אשה שחורה ונחותה. אני לבן ואת שחורה. אני אזיין אותך. הלבן הזה ילמד אותך לקח", ו- "את אפס, ואני מרוויח 800 דולר לדקה". אכן דברים קשים הראויים לכל גינוי, ואף למתן סעד משפטי והטלת סנקציה חוץ-משפטית על מר שפע עצמו.
אולם מספר אירגונים בארץ, ובהם הקשת הדמוקרטית המזרחית, לא הסתפקו בפגיעה אישית במר שפע. לשיטתם, יש לפגוע גם ברשת ארומה תל אביב, כחלק ממסע הענישה. פעילים אלה קראו לחרם צרכנים על סניפי הרשת, ואף ארגנו הפגנות בסמוך לסניפים בהם הונפו שלטים עליהם נכתב "ארומה של גזענות", "הקפה הפוך - הגזענות ישירה", ו"אחד שחור נטול גזענות". למעשה, מחאה זו מבצעת "הרמת מסך" בין אחד מבעלי רשת ארומה, לבין הרשת עצמה. אמירותיו הגזעניות של מר שפע מיוחסות לרשת, ולכן, לשיטתם, ראוי להעניש גם את הרשת.
ככל שמטרתם של המפגינים היא לתפוס באופן חד פעמי כותרת בעיתוני יום ראשון, ולהעלות על סדר היום הציבורי את הפסול שבאמירות כגון אלה מר שפע, אין לי מחלוקת איתם. אולם דרכינו נפרדות ככל שעמדתם היא שאכן ראוי להתחיל בקמפיין מתמשך כנגד ארומה, וזאת משני טעמים מרכזיים:
ראשית, המפגינים מענישים את האנשים הלא נכונים. מי יפגע מחרם צרכנים על סניפי ארומה? אין ספק כי מר שפע, כאחד מבעלי המניות ברשת יפגע, ובכך ישיגו המפגינים את מטרתם. אולם גם ציבורים אחרים, שאין כל הגיון או טעם לפגוע בהם, יפגעו קשות. סניפי ארומה מוקמים במסגרת הסכמי זכיינות. במסגרת הסכמים אלה זכייני הרשת משקיעים סכום נכבד מהונם האישי (לעיתים קרובות מדובר ברוב הונם האישי) בהקמת הסניף. זכיינים אלה אינם חברים של מר שפע, ויש להניח שמידת היכולת שלהם לפקח על אמירותיו הגזעניות היא אפסית. פגיעה בהם עלולה להרתיע יזמים צעירים מפני השקעות כדאיות במסגרת הסכמי זכיינות, שכן אלה יחששו שאמירה כלשהי של בעלי הרשת, שאין בינה לבין עסקי הרשת דבר וחצי דבר, תגרום למחיקת השקעתם. זו היא רק דוגמא. קהלים נוספים, כדוגמאת נושי הרשת ועובדיה, עשויים אף הם להיפגע מחרם צרכנים אשר מכוון כנגד אחד מבעלי המניות של הרשת.
שנית, חרם צרכנים הוא בהחלט שוט אפקטיבי שראוי היה לעשות בו שימוש יותר נרחב בישראל. אולם יש לקחת בחשבון שהניסיון מן העולם מלמד, כי ציבור הצרכנים לא יכול להתגייס חדשות לבקרים סביב חרמות צרכניות, אשר בסופו של יום מחייבות אותו לצרוך באופן שלא תואם את טעמי הצריכה הרגילים שלו (זו הרי כל הנקודה בחרם צרכנים). כך יוצא שגם אם מארגני הקמפיין כנגד ארומה לא רצו זאת, קמפיין זה בא על חשבונם של קמפיינים צרכניים אחרים. מוטב היה לו פעילי צרכנות היו מתמקדים במקרים כדוגמת חברות אשר תי\אמו מחירים תוך פגיעה בציבור הצרכנים, ויצרנים אשר לא מעניקים לעובדיהם את תנאי המינימום הקבועים בחוק. התמקדות במקרים אלה תנצל בצורה ראויה את כוחם של הצרכנים להוות תחליף רב עוצמה לרגולציה של המדינה שאיננה תמיד מספקת.

נכתב על ידי ד"ר דורון טייכמן

פורסם במקביל בYnet

מי מפחד מתכנית ויסקונסין

האם אי פעם שאלתם את עצמכם מדוע תכנית ויסקונסין בפרט, ומדיניות ההפרטה בכלל מעוררות כל-כך הרבה אנטגוניזם בקרב גורמים שונים ומשונים?
תכנית ויסקונסין, או בשמה הרשמי – תכנית מהל"ב (מהבטחת הכנסה לביטחון תעסוקתי), כבר נראית כמסננת כתוצאה מאין-ספור חצי הביקורת ששוגרו כלפיה, הן מצד גורמים פוליטיים וחברתיים והן מצד אותן האוכלוסיות שבהן היא אמורה לטפל. מדוע המילה "הפרטה" מעוררת עוינות כל-כך קשה? האם העוינות נובעת מדעות קדומות או דעות מבוססות?

תכנית ויסקונסין שמה לה למטרה לשלב במעגל העבודה את נתמכי קצבאות הסעד למיניהם ובכך לאפשר להם לעבור מתלות בגמלאות לעצמאות כלכלית ולקצץ באופן דרסטי את הוצאות המדינה על רווחה. יישום התוכנית החל באוגוסט 2005 ונקבע כי בשלב ראשון התוכנית תרוץ במתכונת ניסויית במשך שנתיים. במסגרת השלב הראשון נפתחו ארבעה מרכזי תעסוקה: בירושלים, אשקלון, חדרה ונצרת, שכל אחד מהם מטפל ב-3,500 נתמכי סעד (סה"כ 14,000 משתתפים, שהם בקירוב עשירית מסך מקבלי הבטחת ההכנסה בישראל). תושבי האזורים הללו, אשר תובעים גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה ונבחרו לתוכנית, מחויבים להשתתף בה.

את המרכזים מפעילים תאגידים פרטיים (חברת כוח האדם ors לדוגמא). תאגידים אלו אמורים להשתמש בידע המקצועי שלהם ובקשריהם בשוק העבודה על מנת למצוא ביתר יעילות מקומות עבודה עבור משתתפי התוכנית. עבור המשתתפים, ההתייצבות במרכזים מחליפה את ההתייצבות בלשכות התעסוקה. משתתפי התוכנית פוגשים במרכזים את עובדי החברה אשר מכינים לכל משתתף תוכנית אישית הכוללת חיפוש עבודה, הכשרה תעסוקתית, שרות למען הקהילה, השלמת השכלה וכיו"ב. בסופו של כל חודש בוחן "מתכנן היעדים התעסוקתי" (מנהל המרכז) האם המשתתף ביצע את תוכניתו האישית במלואה או האם התייצב לעבודה שהופנה אליה. במידה והמשתתף לא עמד במטלות התוכנית האישית תישלל ממנו קצבה של חודש אחד או של חודשיים. למשתתף שמורה הזכות לערער על כל החלטה של המתכנן בפני ועדת ערר.

אין ספק כי רפורמה מסוג זה בתחום הסעד נחוצה מזה זמן רב. בשנת 1982, כאשר נכנס לתוקף חוק הבטחת הכנסה, מספר הזכאים לקצבה לא עלה על 10,000. עשרים ואחת שנים לאחר מכן, ב- 2003, מספר נתמכי הסעד כבר נשק ל-160,000(!). כיצד ניתן להסביר את הנתונים מעוררי הפלצות הללו?
יש התולים זאת במשברים כלכליים ואחרים שפקדו את המדינה וכן במדיניות כלכלית שגויה. לעניות דעתנו, הסוברים כך אינם מסתכלים על התמונה בכללותה. במשך העשורים האחרונים, שר אוצר אחרי שר אוצר, וראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, השתמשו במנגנוני הרווחה ובקצבאות הסעד על מנת לקנות שקט חברתי ולכרות הסכמים קואליציוניים עם מפלגות קטנות שהציגו עצמן כ"חברתיות". מדיניות זו, הביאה את מדינת ישראל לעברי פי פחת ונוצר מצב בו ההבדל בהשתכרות בין עבודה (עבור שכר מינימום) ואבטלה הוא מינורי. במצב עניינים שכזה ניתן רק לתהות מדוע 160,000 איש בלבד "עלו על הטריק" ונשארו מובטלים.

בשנים 2003-2004, בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר, קוצצו רבות מהקצבאות ונפסק המצב האבסורדי בו יותר משתלם להיות נתמך סעד מאשר אדם עובד. המצב הנוכחי הוא שחלק גדול מנתמכי הסעד כשירים פיזית לעבודה אך מתקשים לחזור למעגל העבודה משום שהם "ישבו בפינה" סיבוב אחד יותר מדי וכישורי העבודה שלהם, כמו גם המוטיבציה, חלודים מחוסר שימוש. בנקודה זו עולה הצורך בתכנית שנמצאת מחוץ למסגרת הממסדית, אשר תשיב את המובטלים הכרוניים למעגל העבודה. ההפרטה תביא להסרת כפפות המשי שבהן מטופלים נתמכי הסעד, ולו בשל התמריץ הכלכלי הישיר שיש לעובדי החברות ומנהליה בהשגת היעדים – תמריץ שאינו קיים כאשר הנושא מטופל ע"י עובדי מדינה אדישים.
עובדתית, לתוכנית ללא ספק יש הצלחות. לדוגמא: מעל לעשרה אחוז ממשתתפי התוכנית לא התייצבו במרכזים והמשיכו לא להתייצב גם לאחר שהקצבה נשללה מהם. תופעה שיכולה להיות מוסברת בכך שמשתתפים אלו עבדו "שחור" או העלימו עובדות שהיו פוסלות את זכאותם מלכתחילה.

הביקורת המרכזית שהוטחה בתכנית נוגעת בעניין הפרטת שירותי הרווחה. רבים רואים פסול בכך ששירותי הרווחה הועברו לידיים פרטיות. החשש המרכזי הוא שהגופים הפרטיים יתעדפו רווח על-פני רווחה. ניתן לומר שתוכנית ויסקונסין חולקת מאפיין מרכזי עם התאגיד המודרני והוא ההפרדה בין הבעלות לשליטה. מחד, שירותי הרווחה הם בבעלות המדינה ומאידך, תוכנית ויסקונסין יצרה מצב בו השליטה והניהול של שירותי הרווחה נמצאים בידי החברות שמפעילות את ארבעת המרכזים. כפי שבתאגיד המודרני בעלי המניות שוכרים את שירותיהם של מנהלים מקצועיים לניהול פעילותו העסקית של התאגיד, כך המדינה שוכרת את שירותיהם של חברות מקצועיות שינהלו חלק מפעילות הסעד והרווחה של המדינה. ניתן לעשות אנלוגיה בין מצב עניינים שכזה לבין "בעיית הנציג" שהכרנו בכיתה. כמו ב"בעיית הנציג הקלאסית" (בתאגיד, בין בעלי המניות לבין המנהלים), גם בענייננו עולה החשש כי מפעילי המרכזים ינקטו בפעולות שמחד גיסא, ממזערות את מידת המאמץ והמשאבים שעליהם להשקיע בעבודתם ומאידך גיסא, משיאות את מידת תועלתם.

כפי שצוין לעיל, המטרה המוצהרת של תוכנית ויסקונסין היא להכניס את נתמכי הסעד אל מעגל העבודה. דא עקא, מערך התמריצים שבנתה המדינה לוקה ביותר. מערך התמריצים בנוי כך שאמנם מפעילי המרכזים יזכו בתמריץ גדול יותר לו יצליחו בהשמת משתתף בעבודה אך גם אם ידאגו שהמשתתף "יפלט" מן התוכנית (ללא שימצא עבודה) יזכו לתמריץ נאה. אם החברה תעדיף למקסם רווחים, ההשלכה תהיה רצון להכשיל רגליהם של משתתפים במקום השקעת משאבים בהשמתם בעבודה. זהו מישור ניגוד האינטרסים.

כפי שראינו, אין די במערך התמריצים הישיר (הנ"ל) כדי שהתנהגות החברה תעלה בקנה אחד עם מטרת המדינה. עם-זאת, יש מנגנונים אחרים המהווים מערך תמריצים מתוגבר עבור החברה ומנהליה: תחילה, אופייה הניסיוני של התכנית מתווה לחברות הפרטיות צורך לשאוף לתוצאות חיוביות עבור המדינה, שכן תוצאות שליליות יביאו לסיום העסקתה של החברה הנוכחית או סיום התכנית כולה.

מנגנון נוסף נמצא ב-ס' 40(ג) לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004, שם מפורט כי מינויו של מתכנן היעדים התעסוקתי (מנהל המרכז) טעון אישור השר, ותקף לשנה, שלאחריה יש צורך בחידוש האישור ע"י השר. מנגנון זה מהווה תמריץ אישי של המנהלים לשאוף לקידום האינטרסים של המדינה פן יאבדו משרתם.

מישור נוסף של "בעיית הנציג" הוא בפערי המידע. כמתחייב מהסיטואציה שלפנינו קיימים פערי מידע בין המדינה למפעילי המרכזים וזאת מהסיבה הפשוטה שמפעילי המרכזים הם אלו שמקבלים את ההחלטות בשטח תוך מגע בלתי אמצעי עם המשתתפים בתוכנית. היינו רוצים להאמין כי ההחלטות מתקבלות על בסיס מקצועי בלבד אך עקב ניגודי האינטרסים בהחלט ייתכן כי מפעילי המרכזים מקבלים החלטות שהן לאו דווקא לטובת מפעל הרווחה וההחזרה למעגל העבודה אלא לטובת השאת הרווח שלהם. גם כאן קיים מנגנון פיקוח ישיר המצוי בסעיפים 49-50 לחוק הנ"ל. סעיפים אלה מגדירים את סמכות שר התמ"ת למנות מפקח מטעמו על מרכזי ההשמה. לשון החוק היא כללית מדי ולוקה בחסר אך ניתן בהחלט להפוך את הסעיפים הנ"ל למנגנון פיקוח שיתרום לצמצמום פערי המידע. בנוסף, עיון מעמיק בחוק מגלה שגם בסעיף 40(ג) מצוי מנגנון פיקוח, המגולם בדמותה של ועדת הערר. משתתף שיש לו השגות כלשהן יכול לפנות לועדת הערר שמורכבת מעובדי ציבור החיצוניים לחברה הפרטית. ועדה זאת אמנם נועדה לשרת את המשתתפים בתכנית, אך יכולה גם להוות אמצעי פיקוח יעיל מאין כמותו עבור המדינה.

מלבד המנגנונים הקיימים, הישירים והעקיפים, אפשר בהחלט לשאוב עוד רעיונות לצמצום בעיית הנציג ממאמרו של פרופ' גושן וליישמם. לדוגמא: ייסוד חובות אמונים וחובת זהירות של המנהלים למדינה , הקמת מעין-דירקטוריון מעורב שבו יושבים גם דירקטורים של החברה וגם דירקטורים מקרב השירות הציבורי ועוד, הקמת ועדת ביקורת, מינוי מבקר פנימי לתוכנית, הטלת חובת דיווח על החברות המפעילות את המרכזים ועוד.

לסיכום, הרעיון שברצוננו לבטא הוא שהפרטה היא לא מילה גסה. אסור להימנע מהפרטת שירותים "רגישים" כגון שירותי הרווחה רק בשל הקונוטציה השלילית והרתיעה הראשונית. ניתן בהחלט לעקוף ולצמצם את המומים המולדים של התהליך, ומכך נרוויח כולנו: יוסי משדרות, שיצא לשוק העבודה וימצא שם מימוש עצמי ואת כבודו האבוד, וגם דני מכפר שמריהו שנטל המסים המופחת יאפשר לו לרכוש עבור ה-4X4 של אשתו את ריפודי העור שבהם חשקה נפשה זמן כה רב.

נכתב על ידי גלעד אידיסיס ויותם בלאושילד.

בנוסף:

גמלת הבטחת הכנסה - נתונים ומגמות

ויסקונסין נשאר - איפה הלב? - תמונת מצב אחרת