מי מפחד מתכנית ויסקונסין
האם אי פעם שאלתם את עצמכם מדוע תכנית ויסקונסין בפרט, ומדיניות ההפרטה בכלל מעוררות כל-כך הרבה אנטגוניזם בקרב גורמים שונים ומשונים?
תכנית ויסקונסין, או בשמה הרשמי – תכנית מהל"ב (מהבטחת הכנסה לביטחון תעסוקתי), כבר נראית כמסננת כתוצאה מאין-ספור חצי הביקורת ששוגרו כלפיה, הן מצד גורמים פוליטיים וחברתיים והן מצד אותן האוכלוסיות שבהן היא אמורה לטפל. מדוע המילה "הפרטה" מעוררת עוינות כל-כך קשה? האם העוינות נובעת מדעות קדומות או דעות מבוססות?
תכנית ויסקונסין שמה לה למטרה לשלב במעגל העבודה את נתמכי קצבאות הסעד למיניהם ובכך לאפשר להם לעבור מתלות בגמלאות לעצמאות כלכלית ולקצץ באופן דרסטי את הוצאות המדינה על רווחה. יישום התוכנית החל באוגוסט 2005 ונקבע כי בשלב ראשון התוכנית תרוץ במתכונת ניסויית במשך שנתיים. במסגרת השלב הראשון נפתחו ארבעה מרכזי תעסוקה: בירושלים, אשקלון, חדרה ונצרת, שכל אחד מהם מטפל ב-3,500 נתמכי סעד (סה"כ 14,000 משתתפים, שהם בקירוב עשירית מסך מקבלי הבטחת ההכנסה בישראל). תושבי האזורים הללו, אשר תובעים גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה ונבחרו לתוכנית, מחויבים להשתתף בה.
את המרכזים מפעילים תאגידים פרטיים (חברת כוח האדם ors לדוגמא). תאגידים אלו אמורים להשתמש בידע המקצועי שלהם ובקשריהם בשוק העבודה על מנת למצוא ביתר יעילות מקומות עבודה עבור משתתפי התוכנית. עבור המשתתפים, ההתייצבות במרכזים מחליפה את ההתייצבות בלשכות התעסוקה. משתתפי התוכנית פוגשים במרכזים את עובדי החברה אשר מכינים לכל משתתף תוכנית אישית הכוללת חיפוש עבודה, הכשרה תעסוקתית, שרות למען הקהילה, השלמת השכלה וכיו"ב. בסופו של כל חודש בוחן "מתכנן היעדים התעסוקתי" (מנהל המרכז) האם המשתתף ביצע את תוכניתו האישית במלואה או האם התייצב לעבודה שהופנה אליה. במידה והמשתתף לא עמד במטלות התוכנית האישית תישלל ממנו קצבה של חודש אחד או של חודשיים. למשתתף שמורה הזכות לערער על כל החלטה של המתכנן בפני ועדת ערר.
אין ספק כי רפורמה מסוג זה בתחום הסעד נחוצה מזה זמן רב. בשנת 1982, כאשר נכנס לתוקף חוק הבטחת הכנסה, מספר הזכאים לקצבה לא עלה על 10,000. עשרים ואחת שנים לאחר מכן, ב- 2003, מספר נתמכי הסעד כבר נשק ל-160,000(!). כיצד ניתן להסביר את הנתונים מעוררי הפלצות הללו?
יש התולים זאת במשברים כלכליים ואחרים שפקדו את המדינה וכן במדיניות כלכלית שגויה. לעניות דעתנו, הסוברים כך אינם מסתכלים על התמונה בכללותה. במשך העשורים האחרונים, שר אוצר אחרי שר אוצר, וראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, השתמשו במנגנוני הרווחה ובקצבאות הסעד על מנת לקנות שקט חברתי ולכרות הסכמים קואליציוניים עם מפלגות קטנות שהציגו עצמן כ"חברתיות". מדיניות זו, הביאה את מדינת ישראל לעברי פי פחת ונוצר מצב בו ההבדל בהשתכרות בין עבודה (עבור שכר מינימום) ואבטלה הוא מינורי. במצב עניינים שכזה ניתן רק לתהות מדוע 160,000 איש בלבד "עלו על הטריק" ונשארו מובטלים.
תכנית ויסקונסין, או בשמה הרשמי – תכנית מהל"ב (מהבטחת הכנסה לביטחון תעסוקתי), כבר נראית כמסננת כתוצאה מאין-ספור חצי הביקורת ששוגרו כלפיה, הן מצד גורמים פוליטיים וחברתיים והן מצד אותן האוכלוסיות שבהן היא אמורה לטפל. מדוע המילה "הפרטה" מעוררת עוינות כל-כך קשה? האם העוינות נובעת מדעות קדומות או דעות מבוססות?
תכנית ויסקונסין שמה לה למטרה לשלב במעגל העבודה את נתמכי קצבאות הסעד למיניהם ובכך לאפשר להם לעבור מתלות בגמלאות לעצמאות כלכלית ולקצץ באופן דרסטי את הוצאות המדינה על רווחה. יישום התוכנית החל באוגוסט 2005 ונקבע כי בשלב ראשון התוכנית תרוץ במתכונת ניסויית במשך שנתיים. במסגרת השלב הראשון נפתחו ארבעה מרכזי תעסוקה: בירושלים, אשקלון, חדרה ונצרת, שכל אחד מהם מטפל ב-3,500 נתמכי סעד (סה"כ 14,000 משתתפים, שהם בקירוב עשירית מסך מקבלי הבטחת ההכנסה בישראל). תושבי האזורים הללו, אשר תובעים גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה ונבחרו לתוכנית, מחויבים להשתתף בה.
את המרכזים מפעילים תאגידים פרטיים (חברת כוח האדם ors לדוגמא). תאגידים אלו אמורים להשתמש בידע המקצועי שלהם ובקשריהם בשוק העבודה על מנת למצוא ביתר יעילות מקומות עבודה עבור משתתפי התוכנית. עבור המשתתפים, ההתייצבות במרכזים מחליפה את ההתייצבות בלשכות התעסוקה. משתתפי התוכנית פוגשים במרכזים את עובדי החברה אשר מכינים לכל משתתף תוכנית אישית הכוללת חיפוש עבודה, הכשרה תעסוקתית, שרות למען הקהילה, השלמת השכלה וכיו"ב. בסופו של כל חודש בוחן "מתכנן היעדים התעסוקתי" (מנהל המרכז) האם המשתתף ביצע את תוכניתו האישית במלואה או האם התייצב לעבודה שהופנה אליה. במידה והמשתתף לא עמד במטלות התוכנית האישית תישלל ממנו קצבה של חודש אחד או של חודשיים. למשתתף שמורה הזכות לערער על כל החלטה של המתכנן בפני ועדת ערר.
אין ספק כי רפורמה מסוג זה בתחום הסעד נחוצה מזה זמן רב. בשנת 1982, כאשר נכנס לתוקף חוק הבטחת הכנסה, מספר הזכאים לקצבה לא עלה על 10,000. עשרים ואחת שנים לאחר מכן, ב- 2003, מספר נתמכי הסעד כבר נשק ל-160,000(!). כיצד ניתן להסביר את הנתונים מעוררי הפלצות הללו?
יש התולים זאת במשברים כלכליים ואחרים שפקדו את המדינה וכן במדיניות כלכלית שגויה. לעניות דעתנו, הסוברים כך אינם מסתכלים על התמונה בכללותה. במשך העשורים האחרונים, שר אוצר אחרי שר אוצר, וראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, השתמשו במנגנוני הרווחה ובקצבאות הסעד על מנת לקנות שקט חברתי ולכרות הסכמים קואליציוניים עם מפלגות קטנות שהציגו עצמן כ"חברתיות". מדיניות זו, הביאה את מדינת ישראל לעברי פי פחת ונוצר מצב בו ההבדל בהשתכרות בין עבודה (עבור שכר מינימום) ואבטלה הוא מינורי. במצב עניינים שכזה ניתן רק לתהות מדוע 160,000 איש בלבד "עלו על הטריק" ונשארו מובטלים.
בשנים 2003-2004, בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר, קוצצו רבות מהקצבאות ונפסק המצב האבסורדי בו יותר משתלם להיות נתמך סעד מאשר אדם עובד. המצב הנוכחי הוא שחלק גדול מנתמכי הסעד כשירים פיזית לעבודה אך מתקשים לחזור למעגל העבודה משום שהם "ישבו בפינה" סיבוב אחד יותר מדי וכישורי העבודה שלהם, כמו גם המוטיבציה, חלודים מחוסר שימוש. בנקודה זו עולה הצורך בתכנית שנמצאת מחוץ למסגרת הממסדית, אשר תשיב את המובטלים הכרוניים למעגל העבודה. ההפרטה תביא להסרת כפפות המשי שבהן מטופלים נתמכי הסעד, ולו בשל התמריץ הכלכלי הישיר שיש לעובדי החברות ומנהליה בהשגת היעדים – תמריץ שאינו קיים כאשר הנושא מטופל ע"י עובדי מדינה אדישים.
עובדתית, לתוכנית ללא ספק יש הצלחות. לדוגמא: מעל לעשרה אחוז ממשתתפי התוכנית לא התייצבו במרכזים והמשיכו לא להתייצב גם לאחר שהקצבה נשללה מהם. תופעה שיכולה להיות מוסברת בכך שמשתתפים אלו עבדו "שחור" או העלימו עובדות שהיו פוסלות את זכאותם מלכתחילה.
הביקורת המרכזית שהוטחה בתכנית נוגעת בעניין הפרטת שירותי הרווחה. רבים רואים פסול בכך ששירותי הרווחה הועברו לידיים פרטיות. החשש המרכזי הוא שהגופים הפרטיים יתעדפו רווח על-פני רווחה. ניתן לומר שתוכנית ויסקונסין חולקת מאפיין מרכזי עם התאגיד המודרני והוא ההפרדה בין הבעלות לשליטה. מחד, שירותי הרווחה הם בבעלות המדינה ומאידך, תוכנית ויסקונסין יצרה מצב בו השליטה והניהול של שירותי הרווחה נמצאים בידי החברות שמפעילות את ארבעת המרכזים. כפי שבתאגיד המודרני בעלי המניות שוכרים את שירותיהם של מנהלים מקצועיים לניהול פעילותו העסקית של התאגיד, כך המדינה שוכרת את שירותיהם של חברות מקצועיות שינהלו חלק מפעילות הסעד והרווחה של המדינה. ניתן לעשות אנלוגיה בין מצב עניינים שכזה לבין "בעיית הנציג" שהכרנו בכיתה. כמו ב"בעיית הנציג הקלאסית" (בתאגיד, בין בעלי המניות לבין המנהלים), גם בענייננו עולה החשש כי מפעילי המרכזים ינקטו בפעולות שמחד גיסא, ממזערות את מידת המאמץ והמשאבים שעליהם להשקיע בעבודתם ומאידך גיסא, משיאות את מידת תועלתם.
כפי שצוין לעיל, המטרה המוצהרת של תוכנית ויסקונסין היא להכניס את נתמכי הסעד אל מעגל העבודה. דא עקא, מערך התמריצים שבנתה המדינה לוקה ביותר. מערך התמריצים בנוי כך שאמנם מפעילי המרכזים יזכו בתמריץ גדול יותר לו יצליחו בהשמת משתתף בעבודה אך גם אם ידאגו שהמשתתף "יפלט" מן התוכנית (ללא שימצא עבודה) יזכו לתמריץ נאה. אם החברה תעדיף למקסם רווחים, ההשלכה תהיה רצון להכשיל רגליהם של משתתפים במקום השקעת משאבים בהשמתם בעבודה. זהו מישור ניגוד האינטרסים.
כפי שראינו, אין די במערך התמריצים הישיר (הנ"ל) כדי שהתנהגות החברה תעלה בקנה אחד עם מטרת המדינה. עם-זאת, יש מנגנונים אחרים המהווים מערך תמריצים מתוגבר עבור החברה ומנהליה: תחילה, אופייה הניסיוני של התכנית מתווה לחברות הפרטיות צורך לשאוף לתוצאות חיוביות עבור המדינה, שכן תוצאות שליליות יביאו לסיום העסקתה של החברה הנוכחית או סיום התכנית כולה.
מנגנון נוסף נמצא ב-ס' 40(ג) לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004, שם מפורט כי מינויו של מתכנן היעדים התעסוקתי (מנהל המרכז) טעון אישור השר, ותקף לשנה, שלאחריה יש צורך בחידוש האישור ע"י השר. מנגנון זה מהווה תמריץ אישי של המנהלים לשאוף לקידום האינטרסים של המדינה פן יאבדו משרתם.
מישור נוסף של "בעיית הנציג" הוא בפערי המידע. כמתחייב מהסיטואציה שלפנינו קיימים פערי מידע בין המדינה למפעילי המרכזים וזאת מהסיבה הפשוטה שמפעילי המרכזים הם אלו שמקבלים את ההחלטות בשטח תוך מגע בלתי אמצעי עם המשתתפים בתוכנית. היינו רוצים להאמין כי ההחלטות מתקבלות על בסיס מקצועי בלבד אך עקב ניגודי האינטרסים בהחלט ייתכן כי מפעילי המרכזים מקבלים החלטות שהן לאו דווקא לטובת מפעל הרווחה וההחזרה למעגל העבודה אלא לטובת השאת הרווח שלהם. גם כאן קיים מנגנון פיקוח ישיר המצוי בסעיפים 49-50 לחוק הנ"ל. סעיפים אלה מגדירים את סמכות שר התמ"ת למנות מפקח מטעמו על מרכזי ההשמה. לשון החוק היא כללית מדי ולוקה בחסר אך ניתן בהחלט להפוך את הסעיפים הנ"ל למנגנון פיקוח שיתרום לצמצמום פערי המידע. בנוסף, עיון מעמיק בחוק מגלה שגם בסעיף 40(ג) מצוי מנגנון פיקוח, המגולם בדמותה של ועדת הערר. משתתף שיש לו השגות כלשהן יכול לפנות לועדת הערר שמורכבת מעובדי ציבור החיצוניים לחברה הפרטית. ועדה זאת אמנם נועדה לשרת את המשתתפים בתכנית, אך יכולה גם להוות אמצעי פיקוח יעיל מאין כמותו עבור המדינה.
מלבד המנגנונים הקיימים, הישירים והעקיפים, אפשר בהחלט לשאוב עוד רעיונות לצמצום בעיית הנציג ממאמרו של פרופ' גושן וליישמם. לדוגמא: ייסוד חובות אמונים וחובת זהירות של המנהלים למדינה , הקמת מעין-דירקטוריון מעורב שבו יושבים גם דירקטורים של החברה וגם דירקטורים מקרב השירות הציבורי ועוד, הקמת ועדת ביקורת, מינוי מבקר פנימי לתוכנית, הטלת חובת דיווח על החברות המפעילות את המרכזים ועוד.
לסיכום, הרעיון שברצוננו לבטא הוא שהפרטה היא לא מילה גסה. אסור להימנע מהפרטת שירותים "רגישים" כגון שירותי הרווחה רק בשל הקונוטציה השלילית והרתיעה הראשונית. ניתן בהחלט לעקוף ולצמצם את המומים המולדים של התהליך, ומכך נרוויח כולנו: יוסי משדרות, שיצא לשוק העבודה וימצא שם מימוש עצמי ואת כבודו האבוד, וגם דני מכפר שמריהו שנטל המסים המופחת יאפשר לו לרכוש עבור ה-4X4 של אשתו את ריפודי העור שבהם חשקה נפשה זמן כה רב.
עובדתית, לתוכנית ללא ספק יש הצלחות. לדוגמא: מעל לעשרה אחוז ממשתתפי התוכנית לא התייצבו במרכזים והמשיכו לא להתייצב גם לאחר שהקצבה נשללה מהם. תופעה שיכולה להיות מוסברת בכך שמשתתפים אלו עבדו "שחור" או העלימו עובדות שהיו פוסלות את זכאותם מלכתחילה.
הביקורת המרכזית שהוטחה בתכנית נוגעת בעניין הפרטת שירותי הרווחה. רבים רואים פסול בכך ששירותי הרווחה הועברו לידיים פרטיות. החשש המרכזי הוא שהגופים הפרטיים יתעדפו רווח על-פני רווחה. ניתן לומר שתוכנית ויסקונסין חולקת מאפיין מרכזי עם התאגיד המודרני והוא ההפרדה בין הבעלות לשליטה. מחד, שירותי הרווחה הם בבעלות המדינה ומאידך, תוכנית ויסקונסין יצרה מצב בו השליטה והניהול של שירותי הרווחה נמצאים בידי החברות שמפעילות את ארבעת המרכזים. כפי שבתאגיד המודרני בעלי המניות שוכרים את שירותיהם של מנהלים מקצועיים לניהול פעילותו העסקית של התאגיד, כך המדינה שוכרת את שירותיהם של חברות מקצועיות שינהלו חלק מפעילות הסעד והרווחה של המדינה. ניתן לעשות אנלוגיה בין מצב עניינים שכזה לבין "בעיית הנציג" שהכרנו בכיתה. כמו ב"בעיית הנציג הקלאסית" (בתאגיד, בין בעלי המניות לבין המנהלים), גם בענייננו עולה החשש כי מפעילי המרכזים ינקטו בפעולות שמחד גיסא, ממזערות את מידת המאמץ והמשאבים שעליהם להשקיע בעבודתם ומאידך גיסא, משיאות את מידת תועלתם.
כפי שצוין לעיל, המטרה המוצהרת של תוכנית ויסקונסין היא להכניס את נתמכי הסעד אל מעגל העבודה. דא עקא, מערך התמריצים שבנתה המדינה לוקה ביותר. מערך התמריצים בנוי כך שאמנם מפעילי המרכזים יזכו בתמריץ גדול יותר לו יצליחו בהשמת משתתף בעבודה אך גם אם ידאגו שהמשתתף "יפלט" מן התוכנית (ללא שימצא עבודה) יזכו לתמריץ נאה. אם החברה תעדיף למקסם רווחים, ההשלכה תהיה רצון להכשיל רגליהם של משתתפים במקום השקעת משאבים בהשמתם בעבודה. זהו מישור ניגוד האינטרסים.
כפי שראינו, אין די במערך התמריצים הישיר (הנ"ל) כדי שהתנהגות החברה תעלה בקנה אחד עם מטרת המדינה. עם-זאת, יש מנגנונים אחרים המהווים מערך תמריצים מתוגבר עבור החברה ומנהליה: תחילה, אופייה הניסיוני של התכנית מתווה לחברות הפרטיות צורך לשאוף לתוצאות חיוביות עבור המדינה, שכן תוצאות שליליות יביאו לסיום העסקתה של החברה הנוכחית או סיום התכנית כולה.
מנגנון נוסף נמצא ב-ס' 40(ג) לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004, שם מפורט כי מינויו של מתכנן היעדים התעסוקתי (מנהל המרכז) טעון אישור השר, ותקף לשנה, שלאחריה יש צורך בחידוש האישור ע"י השר. מנגנון זה מהווה תמריץ אישי של המנהלים לשאוף לקידום האינטרסים של המדינה פן יאבדו משרתם.
מישור נוסף של "בעיית הנציג" הוא בפערי המידע. כמתחייב מהסיטואציה שלפנינו קיימים פערי מידע בין המדינה למפעילי המרכזים וזאת מהסיבה הפשוטה שמפעילי המרכזים הם אלו שמקבלים את ההחלטות בשטח תוך מגע בלתי אמצעי עם המשתתפים בתוכנית. היינו רוצים להאמין כי ההחלטות מתקבלות על בסיס מקצועי בלבד אך עקב ניגודי האינטרסים בהחלט ייתכן כי מפעילי המרכזים מקבלים החלטות שהן לאו דווקא לטובת מפעל הרווחה וההחזרה למעגל העבודה אלא לטובת השאת הרווח שלהם. גם כאן קיים מנגנון פיקוח ישיר המצוי בסעיפים 49-50 לחוק הנ"ל. סעיפים אלה מגדירים את סמכות שר התמ"ת למנות מפקח מטעמו על מרכזי ההשמה. לשון החוק היא כללית מדי ולוקה בחסר אך ניתן בהחלט להפוך את הסעיפים הנ"ל למנגנון פיקוח שיתרום לצמצמום פערי המידע. בנוסף, עיון מעמיק בחוק מגלה שגם בסעיף 40(ג) מצוי מנגנון פיקוח, המגולם בדמותה של ועדת הערר. משתתף שיש לו השגות כלשהן יכול לפנות לועדת הערר שמורכבת מעובדי ציבור החיצוניים לחברה הפרטית. ועדה זאת אמנם נועדה לשרת את המשתתפים בתכנית, אך יכולה גם להוות אמצעי פיקוח יעיל מאין כמותו עבור המדינה.
מלבד המנגנונים הקיימים, הישירים והעקיפים, אפשר בהחלט לשאוב עוד רעיונות לצמצום בעיית הנציג ממאמרו של פרופ' גושן וליישמם. לדוגמא: ייסוד חובות אמונים וחובת זהירות של המנהלים למדינה , הקמת מעין-דירקטוריון מעורב שבו יושבים גם דירקטורים של החברה וגם דירקטורים מקרב השירות הציבורי ועוד, הקמת ועדת ביקורת, מינוי מבקר פנימי לתוכנית, הטלת חובת דיווח על החברות המפעילות את המרכזים ועוד.
לסיכום, הרעיון שברצוננו לבטא הוא שהפרטה היא לא מילה גסה. אסור להימנע מהפרטת שירותים "רגישים" כגון שירותי הרווחה רק בשל הקונוטציה השלילית והרתיעה הראשונית. ניתן בהחלט לעקוף ולצמצם את המומים המולדים של התהליך, ומכך נרוויח כולנו: יוסי משדרות, שיצא לשוק העבודה וימצא שם מימוש עצמי ואת כבודו האבוד, וגם דני מכפר שמריהו שנטל המסים המופחת יאפשר לו לרכוש עבור ה-4X4 של אשתו את ריפודי העור שבהם חשקה נפשה זמן כה רב.
נכתב על ידי גלעד אידיסיס ויותם בלאושילד.
בנוסף:
גמלת הבטחת הכנסה - נתונים ומגמות
ויסקונסין נשאר - איפה הלב? - תמונת מצב אחרת
posted by huji.economiclaw at 8.11.06
15 Comments:
יותם וגלעד ישר כוח!
מסכים עם כל מילה.
הנחת העבודה בדיון בנושאים האלו היא שאדם עובד מפיק יותר תועלת חברתית מאדם שאינו עובד. לפיכך, השאיפה למצוא לכולם עבודה נתפסת כשאיפה כלכלית.
ברם, כידוע לכולם, אנשים בוגרים רבים אינם מעוניינים לעבוד כלל. גם מבלי לחשב את ההשפעה של הבטחת ההכנסה על שיקוליהם, לחלק מן הציבור ישנם שיקולים אחרים. כך למשל, אם חד-הורית, שאיננה יוצאת לעבודה בשל הצורך לגדל ילדים. יתרה מזאת, ייתכן מצב שבו אם (או אב) יעדיפו עקרות בית על יציאה לעבודה. כך גם במצב שבו אדם בוגר מקדיש זמן ניכר לטיפול בהוריו הקשישים (מצב שהולך ונהיה נפוץ עם התקדמות הרפואה).
באופן לא-מפתיע, רבים מן האנשים הללו מצויים בשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות. חבריהם העשירים מעדיפים להשקיע כסף במילוי מטלות כגון אלו, ולהותיר לעצמם זמן לעבודה. זהו למשל תפקידם של מושגים כגון 'צהרון', העסקת עובד זר לקשיש וכדומה.
איזה מצב עדיף מבחינת התועלת החברתית? זה של האיש העני העסוק במשפחתו, או זה של האיש העשיר העסוק בכלכלתו? אינני בטוח שישנה תשובה מובהקת כלל ועיקר.
נתאר לעצמנו את מצבו של האיש העני שבחר שלא לעבוד (או לצמצם את שעות העבודה שלו). הוא חי בצמצום, מנדבות או מתמיכה של קרובי משפחה ואינו מוציא הוצאות שאינן הכרחיות. כעת מסתבר לו, שהכנסת חוקקה חוק לפיו הוא זכאי - ככל אדם שאינו עובד - להבטחת הכנסה. האיש קופץ כמובן על המציאה ללא סייג. אף אחד לא טורח להסביר לו שזכותו לקצבה הוקנתה לו כ"מחפש עבודה". הוא סבור שהממסד סוף סוף הבין לליבו והגדיר אותו כנזקק. לשון אחר, הממסד (כמעט) אינו מבחין אם האיש מעוניין בעבודה. לפי תיאור זה, אין מדובר באדם שחיפש עבודה ולא מצא, אלא באדם שמבין שתי האופציות הרעות - עקרות בית וחיים קשים לעומת עבודה וחיים קשים יותר - בחר שלא לחפש.
לאדם זה העניקה המדינה קצבה לאורך השנים, מתוך רצון לסייע למסכנים שאינם מוצאים עבודה. ברם המסכן שלנו, סבר שמסייעים לו פשוט כי הוא מסכן; כי לשמחת לבו יש לו שלושה ילדים להאכיל; כי למגינת ליבו יש לו אב זקן שזקוק להשגחה צמודה; כי ללא ידיעתו יש לו אופי נפשי חרדתי והוא חושש מלצאת לרחוב. האיש הזה שמח וקיבל את הקיצבה, ואף התרגל אליה והעלה את רמת חייו בצמוד לרמת הקיצבה.
כעת, מבקשת תוכנית ויסקונסין להביא את כל מקבלי הבטחת ההכנסה למעגל העבודה. ישנם כמובן אומללים שמחפשים עבודה זה זמן ולא מוצאים. אך ישנם ביניהם גם כאלו שקיבלו קיצבה על סמך 'עוני מבחירה'. כמי שלעולם לא חיפשו עבודה - התוכנית זרה להם. כמי שהתרגלו לקצבה הם חשים עשוקים, והסיבה לא נודעת להם.
כמובן שזהו תיאור קיצוני. אין לדעת עד כמה עוני מבחירה הוא דבר נפוץ (ייתכן שזהו המצב בקרב ציבור הנושא אופי שונה מהנורמה הישראליסטית - גברים חרדים צעירים ונשים ערביות למשל).
אך נדמה, כפי שרמזתי לעיל, שניתן להעלות את הדברים על ציר ביניים. גם אם מישהו מגדיר את עצמו כמחפש עבודה, ייתכן שגורמים רווחתיים שונים שאינם נכנסים לחשבון הכלכלי מביאים אותו לשלול הצעות משתלמות. כך למשל, ייתכן שהאדם מחפש עבודה אך נרתע מעבודות כפיים. ייתכן שאדם מסוים מרגיש מחויבות חלקית להוריו הזקנים, ויאות לקחת על עצמו עבודה רק אם הדבר יעלה בערכו על הפגיעה בהוריו.
למעשה, כשאדם כזה מבקש לקבל קיצבה, אין הוא מבקש זאת רק על "אי-מציאת עבודה", אלא על מסכנותו הכללית שהופכת את העבודה עבורו לבלתי משתלמת.
הבעיה העיקרית בתוכנית ויסקונסין איננה היותה בבעלות פרטית (אף שגם בעניין זה ייתכנו כשלים), אלא בהגדרת מטרותיה. עמדת המדינה תמיד הייתה שכל נזקק צריך למצוא עבודה, והתוכנית רק מיישמת את העקרון הזה באופן חד, וממחישה את העיוות שבו. הכשל הכללי של תוכנית ויסקונסין הוא בהדגשת הפתרונות במסלול של "מציאת-עבודה". יש משהו מעוות בנסיון "למצוא-עבודה" לכל נשות נצרת המתבגרות, דרך משל, ולשלול את מעמדן כנזקקות אם הן לא משתפות פעולה.
אילו הייתה הקיצבה מושתתת על קריטריונים אחרים, הן וחבריהן כלל לא היו נזקקות למסע הייסורים הזה. הטענה לפיה הוצאת האנשים הללו לעבודה תעלה את הרווחה הכללית גם עבורם, איננה כה פשוטה. אנו יודעים לעשות חשבון של כסף עבור אחרים, אך לא חשבונות של לב.
מסקנתי היא, שאדם יכול להיות מוגדר בצדק כ"נזקק" גם אם איננו עונה לקריטריון של "מחפש עבודה". בפרספקטיבה זו לא ניתן לכלול סייגים מתאימים לכך המצבים האנושיים, הטעונים התייחסות.
יותם וגלעד שלום!!!1
ארצה להתייחס לשני נושאים שבגינם איני מסכים עם התפיסה שהבאתם.
ראשית, לגבי הנחת העבודה שאדם עובד מפיק יותר תועלת חברתית מאדם שאינו עובד. בארה"ב בשנים האחרונות חלה עבודה משמעותית על מנת לצמצם את אחוז האבטלה במידה ניכרת. עם זאת, ולמרות רמת האבטלה הנמוכה יחסית (4%) רמת העוני לא ירדה ואף רמת החיים ,בהתאם. במדינות צפון אירופה קיימות רמות אבטלה גבוהות מרמת האבטלה במערב , אך עם זאת רמת החיים לא נפגעה.
אינני מסכים עם הקביעה כי אנשים בוגרים אינם מעוניינים לעבוד. אני ומספר לא מועט ממכרי מעוניינים לעבוד ולפרנס את עצמנו/משפחתנו.
נכון , שהדרך הנכונה והיעילה לצאת ממעגל העוני הינה דרך עבודה, אולם, עקרות בית של אחד מבני הזוג היא לרוב דרך יעילה לחסוך בהוצאות (שמרטפות ומעון הם עסק לא זול בעליל בימינו...).
הבעיה אינה היצע שוק העבודה אלא התמורה. שכר המינימום המשולם בשוק אינו מספק משפחה במאה ה-21 ואינו מהווה תמריץ לצאת אל שוק העבודה. מה עוד ששכר המינימום במדינת ישראל לא נאכף.
שנית, צר לי על תפיסתי הסוציאליסטית במקצת, אני יודע שזו מילה גסה אף יותר מהפרטה בימים אלו, אך לתפיסתי קיימים תחומים בהם המדינה צריכה לעסוק ואותם היא צריכה לנהל. אני מעדיף מערכת ממשלתית מנוהלת נכון ויעיל (לצערנו לא בנמצא כיום) אשר אחראית על החינוך , הרפואה וגם העבודה , מאשר מערכת פרטית המודדת תועלת במושגי רווח בלבד. אין לי רצון שתאגידים פרטיים ישלטו במה אלמד, אלו תרופות אקח ובמה אלך לעבוד.
יש דברים שלא צריכים להפריט , אלא להבריא. אם באותה נשימה יועלו שכר המינימום ואותו ידאגו גם לאכוף הדבר יעודד אנשים לצאת אל שוק העבודה.
יונתן שלום ותודה על התגובה,
אתייחס להערותיך לפי סדרן:
1. ראשית, נכון שכאשר שכר המינימום נמוך יחסית, גם אנשים עובדים מתקשים "לגמור את החודש", אך עלינו להתייחס לתועלת החברתית הכוללת : אדם שעובד הוא אדם שנושא את משקלו הכלכלי עמו וכאשר המדינה לא צריכה להחזיק אותו כלכלית, פירושו של דבר הוא שבהכרח יישאר יותר כסף בקופתה. יותר כסף בקופת המדינה = יותר תועלת חברתית. בנוסף, רמת העוני אולי לא תרד בטווח הקרוב, אך הורדת הנטל הכלכלי מהמדינה וממשלמי המיסים אמורה לפעול גם לטובת האוכלוסיות החלשות , בהמרצת המשק ופתיחת אופציות תעסוקתיות יותר קוסמות.
לגבי רמת החיים, לא הצגת נתונים המראים שרמת החיים אכן לא עלתה ולכן קשה לי להתייחס לטענה אבל די שנחזור על המשוואה ונוסיף לה עוד גורם : יותר כסף למדינה = פחות מיסים.
2. שנית, לא ניסינו לטעון שאנשים בוגרים אינם מעוניינים לעבוד, אלא עשינו את החשבון הפשוט שגם אתה עשית : יותר משתלם(לנתמך)לשבת בבית מאשר לצאת לעבוד במציאות בו הקצבה החודשית נכנסת לחשבון הבנק מדי חודש. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה מצב שכזה. אין עיני צרה במי שבוחר להשאר בבית ולא לעבוד, רק שיעשה זאת ללא קצבה הממומנת ע"י המדינה, אם עדיין משתלם לו להשאר בבית ולא לעבוד, שיבושם לו. יש להפסיק לתפוס את קופת המדינה "ככסף של אף אחד" משום שההיפך הוא הנכון, זהו הכסף של כולנו. אינני מבין מדוע המדינה (וכל משלמי המסים בעקיפין) צריכים לשלם קצבאות לאנשים שלא עובדים מבחירה. לגבי אלו שלא עובדים משום שהם לא מוצאים עבודה, בדיוק בשבילם קיימת תוכנית ויסקונסין שתסייע להם באופן מקצועי במציאת עבודה.
3. טענתך האחרונה נוגעת באופן ישיר למה שניסינו להגיד מלכתחילה : יש לתהליך ההפרטה דימוי דמוני, שאינו בהכרח מתיישב עם המציאות. אנשים נבהלים מהמחשבה שעניינים עליהם הממשלה הייתה אמונה באופן מסורתי "יופקרו" בידיים פרטיות. בתור ישראלי בטח שמת ליבך לעובדה שמוסדות המדינה אינם גופים יעילים במיוחד. השילוב בין מעין-מונופוליזם שיש למוסדות המדינה (הרי אין גוף שמתחרה במשרד הפנים בהנפקת תעודות זהות), לבין הסרבול הבירוקרטי מובילים למסקנה שקשה לדמיין מצב בו גוף פרטי יהיה פחות יעיל. בנוסף, הפרטה, אין משמעה מכירת זכויותינו לרווחה, חינוך וכו' לגוף פרטי שמתנהל עצמאית כשרק רווח לנגד עיניו. על המדינה לפקח בצורה הדוקה על הגופים הפרטיים ולתמרץ אותם בצורה שתבטיח טיפול ראוי בזכויות האזרחים.
שאלה קצרה ליונתן
טענתך בעניין ההפרטה היא כי "לתפיסתי קיימים תחומים בהם המדינה צריכה לעסוק ואותם היא צריכה לנהל".
גישתם של גלעד ויותם היא (אני מניח) - אם הסקטור הפרטי יכול לעשות משהו ביתר יעילות מהסקטור הציבורי אז יש להתשמש בו תמיד (תוך פיקוח והסדרת הסטדנרטים של השירות על ידי המדינה).
ולשאלתי - כיצד היית מגדיר את קו הגבול של ההפרטה על פי גישתך? מה מותר (אולי אפילו ראוי) להפריט, ומה אסור להפריט?
מהתבוננות בלתי מקצועית, המתבססת לא מעט על מאמרים בעיתונות, דעתי היא שתכנית וויסקונסין סובלת בעיקר מבעיית תדמית ושיווק, ולא מבעיה במהות. הרעיון הרי הוא מבריק וקשה לטעון כנגדו אובייקטיבית. ה"הפרטה" גם היא רעיון טוב. לכל מי שעבד ב או עם גורמים ציבוריים ידוע שאחוז גבוהה מדי מעובדי המדינה אמנם מוכשרים, אך מפילים את העט מהיד בשעה 1700 לכל המאוחר. לקביעות יש מחיר. הבעיה אם כן, כך נדמה לי, היא בשיווק. ובשיווק לא רק במובן של בניית תדמית בפני הציבור כולו, אלא במובן של ריצוי הלקוחות. הלקוח של תכנית וויסקונסין לעניין זה, מבחינתי, הינם המובטלים. אמנם המדינה היא שמשלמת לקבלני וויסקונסין, אך המובטלים הם הצרכנים של השירות האמיתי (שירותי השמה והדרכה תעסוקתית). כל מי שלקח קורס בסיסי בשיווק (ואני מני שמנהלי התכנית נמנים על קבוצה זו ולו בחלקם), יודע שלעתים קיים צורך אמיתי, שיתרונותיו ברורים, אך השוק פשוט לא מגיב לו טוב. "מהפכת הדור השלישי" בסלולאר הי דוגמא טובה. ברור שאינטרנט בטלפון זה מגניב, ברור שכל נער מתבגר ישמח לגלוש במהלך השיעור לאתרי פורנו. ברור. אז איך זה שאחוז החדירה של הדור השלישי רק עכשיו חוצה את קו ה10%, וגם זה במדינות בודדות? כי הלקוח הוא יצור מורכב פסיכולוגית, ולא תמיד יודע מה טוב בשבילו. הפתרון אינו עקשנות מתנשאת וקשיות לבב (כך לפחות נתפסת תכנית וויסקונסין בעיני רבים מלקוחותיה), אלא בניית תוכנית שיווקית חדשה, ובעקבותיה תכנית עסקית מתאימה. לדוגמא: השקעה בקבוצות מיקוד וסקרים בקרב אותם מאוכזבי וויסקונסין, הקמה של סניפים חדשים של התכנית בתוך השכונות, שילוב של יותר עובדים סוציאיליים שיוכלו להיות רגישים לבעיות מיוחדות. וגם, אם צריך, לשכור משרד יחסי ציבור מקצועי. כי כרגע התחושה בציבור (שמחלחלת נגד הגרביטציה גם למעלה לממשלה) היא שהתוכנית גרועה. תחושה זו נוצרת (כנראה) על ידי אי שביעות רצון של מיעוט קטן אך קולני מלקוחותיה. אם אותו מיעוט יביא לסגירת התוכנית, ולפגיעה ברוב, אזי הרווחה הכללית נפגעת. ולהבדיל משירותי פורנו בדור השלישי, רווחה כללית שעיקרה תעסוקה, באמת חשוב שתשמר.
שלום שלום!!!
ראשית, אתייחס לתשובתך יותם:
א. ידידי, המשוואה הבסיסית שהבאת שמשמעה יותר כסף בקופת המדינה= יותר תועלת חברתית לא נכונה בהכרח. היא נכונה כאשר השימוש בכסף הזה נעשה למטרות ולמשאבים הנכונים.
לגבי נתונים על רמת החיים- הצדק בדבריך ואנסה להביאם לכאן.
גם הפחד ממיסים ("no more taxes...") נראה לי קצת מוגזם - על מיסים מושתתת המדינה.
ב. נכונים דבריך, המדינה לא צריכה לשלם כסף לאנשים שלא מעוניינים לעבוד. מאידך, קיימים אנשים רבים שרוצים מאוד לעבוד ולא מסוגלים, או שלא מעוניינים להיות שומרים בסופר במשכורת רעב. מה שאתה אומר (ואני מסכים איתך) זה בואו נגרום להם לצאת לעבוד ולא לשבת בבית, אך מה שאני מוסיף זה בואו נעשה זאת בחכמה . התפיסה הסוציאל דמוקרטית מעוניינת בסולידריה חברתית ולא באמירה הפשטנית הנשמעת במחוזותינו("מקבלים קיצבה אז לא רוצים לעבוד").
ג.לגבי התייחסותך השלישית- אצרף את דברי לתגובתי לדורון:
לדורון:
1. על פניו, גישתם של יותם וגלעד נראית נכונה והגיונית. אולם בסוגריים החמקמקים "(תוך פיקוח והסדרת הסטדנרטים של השירות על ידי המדינה)" טמונות בעיות רבות.
אין ספק שחברות פרטיות כגון בזק, חברת החשמל וכו' הנותנות שירותים ספציפיים אין כל תועלת באי הפרטתן. עם זאת, אם ניקח תחומים כמו בריאות, חינוך, ביטחון - אין לי ספק שלא כדאי, ולתפיסתי,גם אסור להפריטם.
2. הסקטור הפרטי פועל מתוך מניע אחד ויחיד - היעילות הכלכלית. אף אחד הרי לא באמת חושב שבנק הפועלים תורם כ"כ הרבה כסף כי יש לשרי אריסון לב נפלא. אם התחומים הנ"ל ינוהלו על פי אומד כלכלי של יעילות, התוצאה לא תהיה תועלת חברתית ,בהכרח. בנק הפועלים מרוויח כסף רב וממשיך לפטר עובדים ולהעלות עמלות. המכללות הפרטיות אשר נפתחות כפיטריות אחרי הגשם לא מעוניינות בחוגי הרוח והחברה (אז למה שלא נסגור אותם כי זה לא יעיל....).
ובכן, תאמרו אתם(וכאן אנו חוזרים לסוגריים המדוברים), למה שהמדינה לא תפקח ותסדיר את הסטנדרטים של השירות המדובר?
בעולם נטול אינטרסים זה היה יכול להיות המצב, אולם במדינת ישראל כל בעל הון הוא בעל אינטרס. חברה פרטית אילצה את הציבור הרחב לקנות את שידורי המונדיאל(לאחר שנים בהן הם נצפו בחינם), ארקדי גאידמק, בימים אלו ממש נכנס אל הואקום ואוזלת היד שיצרה המדינה ע"י מילוי כיסיו של ההמון (ושלא יהיו אשליות לאף אחד מאיתנו- מטרותיו פוליטיות).
אנקדוטה קטנה:
בארה"ב, חתם בי"ס על חוזה אימוץ עם חברת קוקה קולה. במסגרת חוזה זה הוצבו מכונות של החברה בביה"ס וכמו כן נקבע יום קוקה קולה בו עברו התלמידים הרצאות ופעילויות שונות. ילד שהגיע לביה"ס לבוש בחולצת פפסי קולה הושעה ממנו לשבועיים.
האם זהו העולם שאליו אנו מעוניינים להגיע?
לסיכום,
אם המדינה לא מתנהלת בצורה יעילה יש לגרום לה להתנהל בצורה שכזו. אם לא נבצע את השינוי במוסדות המדינה (ולא, לא נפריט אותם) אזי ה"פיקוח" לא יהיה פיקוח ומצבנו לא ישתפר ממילא.
על המדינה להתנהל בצורה יעילה (כן, גם לפי פרמטרים תועלתיים) אך לא רק לאורם ולפיהם.
יונתן שלום !
תרשה לי להתמקד בהבחנה שלך בין תחומים שניתן להפריט, לכאלה שלא ניתן : לדבריך, קו הגבול הוא במתן "שירותים ספציפיים". כך, השירותים המסופקים ע"י בזק וחברת החשמל הם כדאיים להפרטה , ואילו תחומים כמו בריאות, חינוך וביטחון הם אסורים להפרטה. תחילה ,תרשה לי לומר שגם בתחומים שהם טאבו לתפיסתך יש מגמת הפרטה יציבה, אך שקטה שקיימת כבר שנים (ולעיתים אף מניבה הצלחות שאין להתווכח איתן) : תעשיות הביטחון הישראליות,לדוגמא, שמצד אחד מהוות ספקים טכנולוגיים ישירים לצבא, ומצד שני אני ואתה יכולים להיות בעלי מניות בהן. הרי טענה אפשרית לגישתך היא שהצבא הוא זה שצריך לדאוג לייצור הנשק, לא ? מן הסתם התגובה הרציונאלית לכך היא שאין שום סיבה שהצבא יצטרך לעסוק בכל האספקטים השונים של קיומו אם קיים גוף אחר שיחסוך לו את "כאב הראש" ויספק לו מוצר מוגמר ללא כל ההליכים הנלווים.
כמעט מאחורי כל רטוריקה שתוקפת את מגמת ההפרטה מסתתרת סגידה לפרות קדושות :
אסור להפריט את החינוך !
למה ? כי זה החינוך ! יעלה על הדעת שנפריט את תחום החינוך ?
אסור להפריט את שירותי הרווחה !
למה ? מה זאת אומרת למה ?! השתגעתם לגמרי ?! להפריט את שירותי הרווחה ?!
זאת, (בתגובה גם לארנסטו) הסיבה העיקרית לחוסר האטרקטיביות של תכנית ויסקונסין. וכל עוד קיים אצלנו דפוס החשיבה של "פרות קדושות" שאסור לעשות מהן סטייקים (ותסלחו לי על המטאפורה הלא-ראויה), התכנית תילחם בדימוי השלילי שלה.
מה, אם-כן, ההבחנה הראויה בין תחומים ניתנים להפרטה ולא ניתנים להפרטה ?
תרשה לי להציע אחת (וסליחה על חוסר המקוריות) : אפשרות קיומו של פיקוח יעיל, שעלותו פחותה מעלות אי-ההפרטה.
פיקוח יעיל לדעתי טמון בקיומו של מוצר. כלומר, קיומה של תוצאה הניתנת לכימות וניתוח אובייקטיבי.
כך, אם נרצה לבחון את תכנית ויסקונסין נוכל לבחון את מספר נתמכי הסעד שמצאו עבודה, מספר הנושרים, העלויות של התכנית ושאר משתנים. מן הסתם הנוסחה היא הרבה יותר מורכבת, אך אני מבקש להראות כי היא אפשרית. הפרטת בתי הספר לדוגמא, היא יותר קשה ודורשת הוצאות רבות יותר, משום שיש יותר משתנים: השכלתו וחינוכו של ילד לא ניתנת לכימות מלא ע"י תוצאות בחינות הבגרות שלו בלבד. קיימים משתנים נוספים, כגון חינוך לערכים, פיתוח יצירתיות ועוד. כל אלה יצריכו מנגנוני בקרה הרבה יותר מורכבים ויקרים.
אני מבקש להדגיש, כי אני לא שולל את הפרטתו של תחום החינוך – הפיקוח של הממשלה על הגורמים הפרטיים הוא אפשרי, אך במקרה של חינוך יהיה מאוד יקר. אם תגיע הממשלה למסקנה שהפיקוח יותר יקר ממימוש עצמי, די בכך כדי לוותר על הרעיון.
יותם שלום!!!
ראשית, אני מוכן להסכים עם האבחנה אותה אתה עושה. כפי שכבר אמרתי, אינני מתנגד להפרטה. אין לי כל בעיה שצה"ל יקבל את נשקו מחברה פרטית, אני רק מצר על האפשרות שבה השירות במערכת הביטחון יופרט. החלטה ,שהיא פוליטית ביסודה כמו למשל האם להחזיק בהתנחלויות לא יכולה להתבצע על סמך מדדים כלכליים- שלא רווחי ובזבזני להחזיק את הצבא שם (הגם שזהו שיקול לגיטימי במערכת השיקולים). בדומה לדוגמת ביה"ס אותה אתה מציג, וודאי תסכים איתי כי ישנם תחומים בהם אפשרות הפיקוח של המדינה תהיה כה מצומצמת ו/או לחילופין תעלה כה הרבה שלא יהיה כדאי להפריטה. אני טוען בנוסף כי קיימים שיקולים ,לעיתים, של תועלת הציבור שאינם נמדדים במונחי רווח והפסד כספי שגם בהם יש להתחשב.
כמו כן, אני טוען שלמדינה קשה מאוד לבצע פיקוח ראוי גם על גופים שבאחריותה - אזי כיצד היא תבצע אותם על כאלו שאינם באחריותה?
דוגמא לכך ניתן לראות במינויו של איש הנהלת בנק לתפקיד הרגיש של המפקח על הבנקים. אכן, ללא ספק העמלות יירדו להם והתחרות תגבר.....
גלעד ויונתן
אז הסכמנו שהקריטריון הוא פיקוח - אבל האם הפיקוח חייב להיות של הממשלה? קחו את נושא החינוך - האם אתם לא חושבים שלהורים יהיה תמריץ חזק לפקח על בתי הספר הפרטיים? גם השוק הוא לפעמים מנגנון פיקוח חזק מאד.
כמו שאני רואה את זה, השאלה היא האם העובדה שלהורים יש תמריץ לפקח על ביה"ס הפרטיים, אמורה להוות תחליף לפיקוח של המדינה על ביה"ס הציבוריים. וחשוב לא פחות, האם המדינה יכולה להחליט שבאזור מסויים אין בתי ספר ציבוריים, כי יעיל יותר להקים פרטיים.
במידה רבה, השוק מהווה מנגנון פיקוח חזק למי שחזק ממילא. המובטלים, בדרך כלל, לא שייכים לחלקים החזקים במדינה. החזקים לא צריכים את תוכנית ויסקונסין - הם יכולים לטוס לשם לבד.
גם אני לא מתנגדת באופן גורף להפרטה, אבל אני חושבת שיש שיקולים נוספים מלבד פיקוח שיש לשקול כאשר מתלבטים אם להפריט או לא.
חשוב שהשירותים המופרטים יהיו מבודדים זה מזה, או כםי שמישהו אחר כאן ניסח: ספציפיים.
זאת משום שהתפקיד של התווית מדיניות חייב להישאר אצל המדינה, גם אם הביצוע מופרט. זו בדיוק התכלית של משטר דמוקרטי - החלטות של מדיניות צריכות להיעשות ע"י מי שנבחר לכך מטעם אזרחי המדינה. לכן ניתן לקבל מצב שבו תעשיית הנשק מופרטת, או תעשיית המזון בצבא, אבל לא מצב שבו הצבא מנוהל בידי גורמים פרטיים. גורמים פרטיים, מיותר לציין, אינם חייבים לציבור דבר.
הערה נוספת לגבי האפשרות שהורים יפקחו על בתי הספר:
לי נראה כי על אף שלהורים יש תמריץ לעשות זאת, אין להם בדרך כלל המשאבים לכך. זו הסיב שאנו טורחים להתאגד כמדינה, לבחור נציגים, ולשלם מיסים: אנחנו (כלומר אזרחי המדינה) רוצים שהמדינה תעשה את הדברים האלו עבורנו.
אמנם לא נדרש קשר בין מס לבין תמורה ספציפית, אך תחושה כללית של היעדר תמורה כלשהי תקטין את התמריץ לשלם מיסים.
לגופו של עניין, אני מבין את הצורך לנקוט בשיטה המתמרצת אנשים, כדי להביא למעגל עבודה כאלו שבאופן מסורתי עד כה נפלטו ממנו אל מעגל של רווחה.
עם זאת, היות וכפי שציינתם ההצלחה תלויה בתמריצים למעבידים, בפתרון בעיית הנציג אל מול החברות הקבלניות ויתכן באף במרכיבים בשוק העבודה - יש לי חשש באם מרכיב הסיכון של הפעלת השוט של תוכנית ויסקונסין גבוה מדי.
בארה"ב גילו שלא מעט אנשים שהשתתפו בתוכנית יצאו מתוך מעגל הרווחה אך לא הצטרפו למעגל אחר במקומו, כך שבפועל אנשים אלו נפלטו אל מעגל עוני נמוך יותר מתחת לסף הנבדק ומקבל טיפול על ידי השלטונות.
בישראל איננו בשלים, ואין זה נכון שיתקיימו, למקרים קיצוניים של אנשים החיים בחרפת רעב ומתגוררים ברחובות. תוכנית ויסקונסין כשלעצמה ברוכה, ויש בה כדי להציע מספר מאפיינים חיוביים - השאלה שלי היא לגבי מרכיב הסיכון הגבוה הקיים בהרכבה הנוכחי.
לגדי:
אתה טוען שתוכנית ויסקונסין טומנת בחובה סכנות מסוימות.
אין ספק כי לתוכנית יש חסרונות, חלקם מפורט לעיל. השאלה היא מה האלטרנטיבה לתוכנית?
לדעתי, אולי יש אלטרנטיבות לתוכנית עצמה אך לא לרציונל שעומד מאחוריה: להכניס אנשים לשוק העבודה.
נכון שקיים סיכון שאנשים ייפלטו מהתוכנית וידרדרו לעוני קשה, אך לדעתי, אם התוכנית תופעל בצורה ראויה, מצב כזה לא צריך להתרחש. התוכנית הרי לוקחת בחשבון את מצבו הרפואי ויכולותיו של כל משתתף ובהתאם לכך נקבעת תוכניתו האישית. במצב הטוב ביותר, התוכנית מסייעת למשתתף למצוא עבודה והוא מחויב ללכת אליה - אני לא רואה בכך שום פסול. במצב פחות טוב,המשתתף לא מצליח למצוא עבודה והוא ממשיך לקבל את הקיצבה בתנאי שהוא מבצע עבודות בקהילה ויעבור סדנאות "הכנה לעבודה ורכישת כישורים" במשך 30 שעות בחודש לערך - גם במצב זה אינני רואה כל פסול, במיוחד שמדובר על רק 5 שעות ביום בממוצע. במצב הכי פחות טוב, המשתתף לא כשיר לעבודה ולא לעבודה בקהילה ואז הוא מקבל פטור וממשיך לקבל את הקיצבה. כלומר, אם התוכנית מתנהלת בצורה טובה לא צריכים להתרחש מקרים של היפלטות מהתוכנית (במיוחד שאי אפשר להפסיק למשתתף את הקצבה לצמיתות, ניתן להפסיק אותה לחודשיים מקסימום).במצב עניינים שכזה, ניתן לראות שהיחידי שיכול למנוע את קבלת הקצבה זה המשתתף עצמו, כל עוד הוא "משחק לפי כללי המשחק" (ההוגנים יחסית) אין סיבה שלא ימשיך לקבל את הקיצבה (ובמקרה הטוב ימצא עבודה ויקבל משכורת). גם אם הוא יסרב "לשחק לפי הכללים", קצבתו לא תשלל לצמיתות והוא יופקר לחרפת רעב, אלא תופעל נגדו סנקציה של שלילת הקצבה לחודש-חודשיים ואח"כ הוא ישוב לתכנית ויוכל לתקן דרכיו.
ד"ר טייכמן :
אני מסכים איתך שבדוגמת החינוך, להורים יהיה אינטרס לפקח על הנעשה. מכיוון שלהורה יחיד אין זמן ומשאבים לבצע את הפיקוח, קיים לצורך כך ועד ההורים הארצי. זה אכן מנגנון פיקוח יעיל לטעמי אך הוא יכול לבוא רק כתגבור מערך הפיקוח של הממשלה (ואולי אף פיקוח על פיקוח הממשלה) אך לא יכול להוות לדעתי תחליף יעיל.
כמו-כן, אני מסכים שהשוק הוא מנגנון פיקוח יעיל בדר"כ אבל אנחנו מדברים על הפרטה. לכן, אני לא רואה כיצד מתקיים כאן שוק פתוח, אלא אם-כן אתה מתייחס לכל בי"ס כיחידה פרטית עצמאית, ואז בתי הספר מתחרים אחד בשני.
גם אם התכוונת לסיטואציה השנייה, הלקוח לא מהווה תחליף לפיקוח ממשלתי : האם אנחנו כצרכנים באמת יכולים (גם כשאנחנו מתאגדים) לקבל את המידע ושיתוף הפעולה שהממשלה מקבלת מגופים פרטיים ? הממשלה נמצאת בעמדת כוח עדיפה בהרבה, ולכן גוף פרטי שעובד תחתיה שלא לשחק לפי כללי המשחק שלה.
מעבר לכך, אני מסכים עם עמדתה של גלית. נתמכי הסעד לא נמצאים בעמדת כח מספקת, ולא נראה לי ש שיצירת שוק תחרותי של מרכזי תעסוקה (כדי להגדיל את כוחו של הצרכן) תהיה רעיון כ"כ טוב.
מיטל :
תחילה, אני מסכים איתך שהפרטה צריכה להתבצע רק בתחומים ביצועיים נטו. ברור לחלוטין שהתוויית מדיניות לא תינתן לגוף פרטי. דבר זה יפגע בתשתית הדמוקרטית, בדיוק כמו ניסיון להפריט את הרשות השופטת.
עם-זאת, אין כורח בהבחנה נפרדת בין שירותים ספציפיים ואחרים – הבחנה זו באה לידי ביטוי באופי הפיקוח : פיקוח יעיל יהיה יותר זול עבור שירותים ספציפיים, כי לא יהיה צורך במערך פיקוח מורכב. זאת בשונה מתחומים יותר רחבים, כגון הפרטת הצבא כולו. כן, אני מאמין שניתן להפריט את הצבא, וייתכן שהוא אפילו יתפקד יותר טוב. הבעיה היא שעלות הפיקוח החיצוני על הצבא הפרטי תהיה בשמיים, ולכן העניין כבר יהיה פחות אטרקטיבי.
הוסף רשומת תגובה
<< Home