שחיתות שלטונית ומנגנוני תיקון – מדריך קצר למבולבלים

הדיון הציבורי בשחיתות במינהל הציבורי ובשלטון מצוי בראש הכותרות בשנים האחרונות. עם זאת, נדמה לי שלאיש מאיתנו אין תשובות בדוקות או מתכון ראשוני להתמודדות עם הנושא. הסיבה המרכזית לכך היא, לדעתי, שהדיון הציבורי הישראלי בנושא השחיתות לא הצליח לספק אפילו את הבסיס הראשוני לדיון – הגדרה ברורה מה הבעיה או הבעיות ומה מקורן. הנושא קצת דומה למזג האוויר – כולם מדברים על זה כל הזמן (לפעמים בהתרגשות, צריך לומר) – אבל לאף אחד לא ברור מה צריך לעשות בענין ואיך לתקוף את הבעיות (שכאמור, אפילו לא הצלחנו להגדיר). העניין מומחש בצורה הבולטת ביותר בכך שאין לנו אפילו הגדרה (לא ראשונית ולא מדוייקת) של המושג "שחיתות").
במלים אחרות, בכל הנוגע לדיון בשחיתות, הציבור בישראל מבולבל. אנחנו שומעים כל יום על "פרשה" חדשה של שחיתות, פגיעה בסדרי המינהל, או סתם סקנדל. נדמה לנו שמשהו מאוד יסודי בחברה שלנו אינו תקין – אך לא לחלוטין ברור מה לא בסדר. האם המצב הנוכחי נובע מכך שהמינהל הציבורי שלנו או הפוליטיקה שלנו מושחתים מיסודם? או שרק הצמרת מושחתת? או אולי – כולם מושחתים (ואז המסקנה העצובה הנובעת היא לכאורה – שאף אחד לא "מושחת") ואין הרבה מה לעשות.ע
כדי להדגים את העניין, אזכיר כי כל ארבעת ראשי הממשלה האחרונים במדינת ישראל היו נתונים לחקירות פליליות בזמן כהונתם (או תקופה קצרה בסמוך לסיום כהונתם), אבל אף אחת מהחקירות הפליליות הללו נגד ראשי הממשלה לא הניבה עדיין כתב אישום. מה אני – האזרח הקטן מן השורה – צריך להסיק מכך? שהפולטיקאים מושחתים כולם או שאלו שמגיעים לצמרת נעשים מושחתים בדרך? שבתקופה הזו אי אפשר להפוך לראש ממשלה בישראל בלי לעבור על החוק? או אולי שזו המערכת הפלילית שסתם מתאנה לפוליטיקאים בכירים? המצב ללא ספק .מבלבל
רק לאחרונה שמענו שבכירי מס הכנסה הושעו מתפקידם בעקבות חקירה משטרתית בנוגע למה שנראה בתור פרשת שחיתות רבתי. מצד שני, חלק מהעיתונות העוסקת בפרשה מציינת (לפעמים בשולי הדברים) שפרשות קודמות של חקירות של מוסדות ואישים בכירים הסתיימו לאחר חודשים רבים בקול ענות חלושה...

מטרת דבריי איננה לפתור את הבלבול באופן ממצה, אלא לנסות ולעמוד על המקורות לבלבול הזה ולהגדיר את הפרמטרים הבסיסיים שלו. הדברים הבאים, לפיכך, אינם "מורה נבוכים" אלא הצעה טנטטיבית – בנקודות קצרות – למבולבלים (שאני כולל את עצמי בתוכם).

פרפוזיציה א': במינהל הציבורי במדינת ישראל (וגם במערכת הפוליטית) יש תופעות, לא מעטות ולא נדירות במיוחד, של שחיתות (במובן "הצר"). ה"שחיתות" בהקשר זה מתייחסת לשחיתות במובן הגרעיני ביותר. כלומר לסקטורים מסויימים במינהל הציבורי בהם ניתן להשיג טובות הנאה מפקידי ציבור – תמורת תשלום כסף או שווה כסף. יחד עם זאת, נדמה לי שאפשר לומר כי לא כל המינהל הציבורי שלנו לוקה במחלה הזו.

פרפוזיציה ב': לציבור הישראלי אין אמון במוסדות השלטוניים שלו ואין אמון בכך שנבחרי הציבור אכן מייצגים את ציבור בוחריו נאמנה.
דוגמא טובה לכך מהווה המלחמה האחרונה. יש תחושה רחבה בציבור שהמנהיגות נכשלה טוטאלית. על כך נוספת התחושה, שהמנהיגות הזו כלל אינה ערה לכך (או מושפעת מכך); ושאין דרך דמוקרטית או פוליטית רגילה – לבטא את האכזבה העמוקה הזו. באופן יותר רחב, אזרחי ישראל אינם מאמינים בכך שנבחרי הציבור (ובמידה רבה גם פקידי הציבור) פועלים באופן הגון וענייני לקידום ענייני הציבור, ולא לקידום האינטרסים האישיים או המפלגתיים שלהם.
רמת האמון הנמוכה של הישראלים במוסדות הנבחרים שלהם היא נתון שעולה מהמחקרים הבינ"ל השוואתיים שנעשו בתחום.
פרופוזציה ג': האכזבה מהיעדר אחריותיות
(ACCOUNTABILITY) של המערכת השלטונית, גורמת לציבור הישראלי לפתח ציפיות גבוהות ממערכת המשפט וממערכת אכיפת החוק (בעיקר משום שהמערכת המשפטית זוכה לרמה גבוהה, יחסית, של אמון ציבורי).
דוגמא: אנחנו לא מאמינים שמישהו בממשלה, או בצמרת הצבא יתפטר בעקבות הכשלון במלחמה – אלא אם תהיה ועדה חקירה שיפוטית או בית המשפט שיכריחו את האחראים להסיק מסקנות אישיות.

פרפוזציה ד': כתוצאה מכך מערכת אכיפת החוק שלנו מצויה בלחץ ציבורי מתמיד לתת ביטוי לאכזבה ולחוסר האמון מהמוסדות השלטוניים באמצעים משפטיים.
כך לדוגמא, אנחנו מצפים מהמערכת המשפטית להקים ועדת חקירה שתמצא את "האשמים" בכשלון במלחמה. דוגמא נוספת היא הצפיה מהמערכת המשפטית לטפל בתופעת המינויים הפוליטיים. יש לציין שתופעה זו נחשבת ללגיטימית בחלקה בכל מקום אחר, כמו בארה"ב, או נחשבת למגונה ומהווה עניין הנתון כל כולו למנגנון התיקון הדמוקרטי של המערכת הפוליטית – בודאי לא לבית המשפט.

פרופוזציה ה': הלחץ הציבורי על המערכת המשפטית (כמו גם מה שנראה כהדרדרות רבתית של הרמה המוסרית אצל המוסדות השלטוניים) גורם לה להרחיב את תחומי הטיפול שלה ולעמעם את הגדרות המונחים המשמשים כ"כלי העבודה" שמצדיקים את התערבותה.
כך מרחיבה המערכת המשפטית שלנו את ההגדרות של עבירת "הפרת אמונים" (סעיף מאוד גמיש בחוק הפלילי הישראלי) ומגדירה מינויים פוליטיים כעבירה פלילית (של שוחד או הפרת אמונים). ראו לדוגמא את הגדרות השוחד בפרשה האחרונה של רשות המסים חוקרי המשטרה טוענים (לפי העיתונות) שראשי מערכת המס משלמים שוחד לגורמים פרטיים, וזאת בניגוד לכל מה שידענו עד היום על שוחד, שמדובר בעבירה בה הגורם הפרטי משלם לפקיד הציבור!כ

פרופוזיציה ו': עמעום ההגדרות והמושגים של המשפט (הפלילי במיוחד) מביאים לחוסר ודאות אצל גורמי אכיפת החוק, אך הלחץ הציבורי מוביל אותם לנקוט בהליכי אישום פליליים – לפי ההגדרות המרחיבות והפרמטרים המעומעמים.

פרופוזציה ז': כתוצאה מכך, פרשיות אישום רבות מסתיימות ללא הגשת כתבי אישום, בהגשת כתבי אישום מינוריים, או בזיכויים. דוגמאות לא חסרות.

פרופוזציה ח': "הכשלון" כביכול במישור הפלילי בפעולה נגד אישי ציבור – לא נתפס בציבור ככשלון – אלא כתגמול הולם לאותם אנשי ממשל ואישי ציבור. כלומר, עצם החקירה (ולעתים הגשת כתבי האישום) ממלאים אצלנו תפקיד של הטלת סטיגמה ציבורית מוצדקת כנגד מי שנתפס ככושל, כמועל באמון או "כמושחת" במובן הרחב – גם אם בפועל אין ראיות לכך שעבר עבירה פלילית. ח

לכן, כדוגמא, איש לא מרים גבה על כך שראשי הממשלה הקודמים היו נתונים לחקירה – אך גם איש לא מתפלא ולא מתרעם על כך שאותם ראשי ממשלה עצמם (נתניהו, ברק) ממשיכים לתפקד בפוליטיקה ואף להוות מועמדים בולטים ופופלריים יחסית בבחירות הבאות!
לסיכום, נראה שמבחינתנו זה בסדר שהממשל קצת "מושחת" – כל זמן שמדי פעם מוגשים נגד אישי הממשל הללו כתבי אישום או נפתחות נגדם חקירות– גם אם אנחנו מראש יודעים כי החקירות הללו לא יובילו להרשעות מוצקות וחד משמעיות.

אז מה הפלא שאנחנו מבולבלים?!ע

נכתב על ידי פרופ' יואב דותן- דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.

הדברים נאמרו במקור ב"רב שיח - שחיתות ומנגנוני בקרה במינהל הציבורי" ג
הערה: הדברים לעיל נכתבו בטרם התפטרותו של הרמטכ"ל דן חלוץ ב-17.1.2007*
.....בנוסף

http://he.wikipedia.org/wiki/שחיתות
[2] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3353188,00.html/

[3] http://law.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=ok20070115_88891090&layer=law&layer2=coupon&layer3=law

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=skira20070105_809912

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/814309.html
http://law.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20070116_457871&layer=law&layer2=coupon&layer3=law

הצד האחר של התאגידים

כמה סטודנטים מאיתנו עובדים באבטחה כדי לממן את הלימודים? כמה מאיתנו מוכרות בחנויות? ממלצרות? אצל כולנו מדובר בחיים זמניים. אנחנו לומדים משפטים, אולי בשילוב תואר נוסף, ויודעים שתוך שנתיים- שלוש, מקסימום חמש, נסיים את הסטאז' ונתחיל להרוויח כמו בני אדם.

עולם שלם של אנשים חי לידנו. עולם של עובדים בשכר נמוך. אנשים שלא לומדים משפטים, גם לא תואר נוצץ פחות. הם נאלצים לעבוד כמנקים, פועלים בבתי חרושת, מלצרים, שוטפי כלים, זבנים - בכל העתיד הנראה לעין.

ברברה ארנרייך, מחברת הספר "כלכלה בגרוש" יצאה למחקר בשטח בעקבות השינויים הכלכליים שחלו בארה"ב עם תחילת תוכנית "מרווחה לעבודה" (תוכנית וויסקונסין במתכונתה האמריקאית). ארנרייך יצאה לבדוק מה אומרים המומחים האמיתיים לכלכלה. לא אלו שיושבים בהרווארד אלא עובדי שכר המינימום שמחזיקים, כך חשבה, בידע שמאפשר לחיות ממשכורת כזאת.

ברברה יצאה למסע. היא עזבה את ביתה ואת עבודתה והלכה לעבוד בעבודות שכר נמוך, ולנסות להתקיים רק מהן. בספרה היא מתארת את סיפור החודשים בהם חיה כעובדת שכר מינימום, וכיצד הסתדרה מהמשכורת הנמוכה שהצליחה להרוויח.

ארנרייך גלתה שאין כללי ידע שונים שהעניים מחזיקים בהם. יתרה מזאת, מערכות החיים של העניים יקרות בהרבה. שוכרים נאלצים לשלם פיקדון עבור חודש נוסף מראש מכסף שאין להם, משכורת השבוע הראשון משולמת רק לאחר חודש על מנת למנוע עזיבה מהירה של עובדים (כאשר השכירות משולמת מידי שבוע), המגורים חייבים להיות קרובים לעבודה, ללא קשר למחירם ואין ביטוח רפואי. היא גילתה שאפילו כיחידה אי אפשר לחיות ממשכורת אחת, על אחת כמה וכמה אם חד הורית עם מספר ילדים (שצריכה לשלם גם למעונות יום כדי שתוכל לעבוד). מהבעיות המוצגות בספר קל מאד להפטר במחשבה ש"באמריקה זה אחרת", אולם בדיקה קלה מעלה שבארץ הבעיות חמורות לא פחות.

בחרתי להציג את הפגיעה בחופש ההתאגדות. הספר מציג עוד שורה ארוכה של נושאים שבהם נפגעות זכויות העובדים אולם נראה לי שהבסיס מונח בחוסר היכולת להתאגד ולהלחם על הזכויות האחרות.

אחד הדברים היותר מטרידים בספר הוא תיאור פעולות המניעה שנוקטות החברות הגדולות כדי למנוע התאגדות של עובדים לשיפור מצבם. למעשה, בארה"ב כוחם של העובדים גדול עוד יותר מבארץ, כיוון ששם חסרים עובדים בשכר מינימום, וכמות ההתפטרויות גבוהה - אם יתאגדו העובדים באפשרותם להפעיל לחץ רציני כדי להעלות את שכרם, להאריך את זמן ההפסקות ולשפר את תנאיהם בכלליות. כדי למנוע זאת, עוד בשלב הראיון מתחילות החברות להחליש את העובדים. כך למשל, העובדים חייבים בבדיקות שתן לגילוי סמים. הבדיקות משפילות מאוד ויעילותן מוטלת בספק, אולם הדרך שבה העובדים נשלחים לאותן בדיקות גורמות להם להרגיש שמקום העבודה "עושה להם טובה" כשהוא מקבל אותם, ולא להפך.

במקרה אחר, ארנרייך מתארת כיצד באחד המקומות דילגו על הודעת הקבלה לעבודה, ופשוט הזמינו אותה לקורס ההכנה, באופן שמנע ממנה דיון על תנאי העסקתה. הדיון על תנאי השכר לא מוגבל רק לשלב תחילת העבודה והיא מתארת מקרים של עובדים שפוטרו כיוון שהשוו שכר. לפי הערכה שביצעה פדרציית העבודה האמריקאית עולה שעשרת אלפים עובדים מפוטרים מידי שנה משום שלקחו חלק בניסיון להקים איגוד מקצועי.

ומה קורה בארץ? בשנת 2003 התארגנו עובדי "חיפה כימיקלים" וניסו להקים ועד עובדים שיעמוד בראשם וינהל משא ומתן עם ההנהלה בקשר לתנאי העסקתם. ההנהלה סירבה להכיר בהם, והעובדים פתחו בשביתה וחסמו את דלתות המפעל. מנהלי הבניין קראו לחברת אבטחה שהכתה את העובדים, השפריצה עליהם מים מזרנוקים ונהגה בהם באלימות, הכל כדי למנוע מהם את ההתאגדות כוועד עובדים.

בעקבות המקרה בחיפה נעשה מחקר שניסה לעמוד על הקף התופעה. נתגלה כי 45% מהעובדים השכירים מאוגדים באיגודים מקצועיים, כמעט מחצית לעומת שנות השישים אז 85% מהשכירים היו מאוגדים. המחקר מדווח על מקרים לא מעטים של עובדים שפוטרו רק בשל ניסיונם להתאגד ועל הקושי להתאגד הנובע מהצורך לעשות זאת בחשאיות מוחלטת ולהיזהר מעובדים שילשינו לפני שיוקם הועד. המחקר מתאר כיצד גם בארץ המעבידים נוקטים בשיטות פסיכולוגיות כדי למנוע התאגדות - הפיכת העובדים למוקצים, הסטת חלק מהעובדים נגד העובדים המנסים להתאגד בשיטת "הפרד ומשול", הקמת ועד ע"י ההנהלה שישרת רק את האינטרסים של ההנהלה ועוד.

מקריאה מהירה במסמכים בנוגע לזכויות עבודה אני מגלה עוד שורה ארוכה של פגיעה במאות אלפי עובדים, וזאת עוד לפני שהתייחסנו למעמד מהגרי העבודה שהוא חמור בהרבה.

נייר עמדה שכתבו סטודנטים מקליניקה משפטית בחיפה מציג שורה ארוכה של בעיות בתחום האבטחה - ניכויי שכר שלא כדין, משמרות ארוכות ללא הפסקה, אי תשלום עבור שעות נוספות. עובדי קבלן עלולים שלא לקבל אפילו שכר מינימום, וברור שבכל תחום העסקה בו יערך מחקר רציני יתגלו אותן תופעות בדיוק.

בעוד שנתיים-שלוש נהיה עורכי דין. נעבוד עם תאגידים גדולים, נייעץ להם ונגן עליהם. אני חושבת שחובה לכל אחד מאיתנו לקרוא את הספר הזה, להכיר קצת את הצד האחר של התאגידים, את העובדים ומצבם, ולא רק את הצד היפה שנראה מכיוון המנהלים. שנדע על מה בדיוק אנחנו מגנים ולא נצטרף לניצול ולפגיעה הנוראית הזאת במו ידינו.

נכתב על ידי אביגיל ארד

ובנוסף...

החברות הגדולות במשק ששותפות לקיפוח המתמשך של העובדים החלשים - קו לעובד

האגודה הישראלית למשפט העבודה ולבטחון סוציאלי

בית הדין לעבודה קבע - ארגון עובדים מטעם ההנהלה אינו חוקי

שביתות - בית הדין לעבודה פסק לטובת המעסיקים

...

יש לך מה לומר? רוצה לכתוב פוסט ולא יודע על מה? רוצה לכתוב ולא יודעת איך להתחיל? ניתן ליצור איתנו קשר בכתובת huji.economiclaw@gmail.com

כאן שביתה? על מה ולמה מוחים הסטודנטים

בתגובה לפוסט "שכר הלימוד באוניברסיטה: הגיע הזמן לשלם בעד מה שמקבלים" מאת ד"ר דורון טייכמן

(פורסם ב-26.10.06)

היום, יום רביעי (3.1.07), הכריזו אגודות הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה על יום שביתה והפגנות מטעמם. זאת, מתוך התנגדות לועדת שוחט, שמונתה בחודש נובמבר על ידי משרד החינוך, במטרה לבצע רפורמה נרחבת בקביעת שכר הלימוד ושכר דיפרנציאלי למרצים. כעקרון, בודקת הוועדה כיצד אפשר לסגור את גרעונות האוניברסיטאות תוך נסיון למזער במידת האפשר את הפגיעה ברמת ההשכלה, וכנראה שתמליץ על העלאת שכר הלימוד באלפי שקלים, כאשר תגיש את מסקנותיה בחודש יוני.
התנגדותם של ארגוני הסטודנטים נובעת בעיקר מכך שבהרכב הוועדה, בראשה יושב אברהם (בייגה) שוחט, יושב כלכלנים ואנשי אוצר בלבד, ללא ייצוג לסטודנטים ולסגל ההוראה באוניברסיטאות. סביר להניח שהרכב כזה יזניח את ההיבטים שאינם כלכליים גרידא.

ד"ר טייכמן טען לפני כחודשיים בזכות העלאת שכר הלימוד. ברצוני להעלות מספר טענות כנגד דעתו, התואמת את המסקנות הצפויות לצאת מוועדת שוחט:
בראש ובראשונה, שכר דיפריאנציאלי למרצים משמעו גסיסה של מדעי הרוח והמקצועות הפחות מבוקשים. מאבק הסטודנטים לפיכך, הוא גם מאבק על פניה של המדינה בעתיד: העלאה משמעותית של שכר הלימוד ושכר דיפריאנציאלי למרצים יביאו לכך שרק המקצועות "המשתלמים" ישרדו. האם אנו מעוניינים במדינה ללא פילוסופים, היסטוריונים, אנשי תרבות וחינוך וכו'? מקצועות אלו כבר היום סובלים מחוסר ביקוש ודעיכה מתמדת.
כמו כן, אין ספק שיש היגיון בטענה ששכרם של בעלי השכלה אקדמית גבוה משל חסרי השכלה ולכן אין לממן לעשירי העתיד את לימודיהם. אולם דווקא משום שבעלי השכלה אקדמית מרוויחים יותר מחסרי השכלה אקדמית, יש לשאוף לכך שחלקים גדולים ככל האפשר מהציבור יהיו בעלי ההזדמנות לרכוש השכלה, שתחזק דווקא את השכבות הנמוכות יותר. הטענה שהורדת שכר הלימוד מהווה סבסוד למבוססי העתיד על חשבון נזקקי ההווה אינה מדויקת לגמרי. ראשית, אפשר לשער שמרבית הסטודנטים כיום הם אינם מבוססים. שנית, הסטודנטים שלא יכולים להרשות לעצמם לממן השכלה גבוהה כיום יוכלו לעשות זאת אם שכר הלימוד יירד, ולכן הורדת שכר הלימוד מסבסדת קודם כל את נזקקי ההווה. ייתכן מאוד שנזקקי ההווה יהפכו למבוססי העתיד, אך בעתיד הם גם ישלמו מסים למדינה בהתאם להכנסתם.
בנוסף לכך, ספק אם המטרה של חלוקה שוויונית יותר של ההכנסות במשק תהיה אפקטיבית דיה אם תוטל על כתפי ציבור הסטודנטים, משום ששיעורם היחסי בקרב האוכלוסייה קטן. לפי ראות עיני, עדיף לסבסד את שכר הלימוד היום כדי לאפשר לאותם סטודנטים מהשכבות החלשות את ההזדמנות להיות מבוססי העתיד. אמנם גם סטודנטים המסוגלים לשלם כיום בקלות את שכר הלימוד ירוויחו מהעניין, אך בכל מקרה, לפי דעתי, תוצאה שכזו תהיה הרע במיעוטו.

בעיה נוספת היא, שכלל לא ברור האם הרפורמה תביא לשינוי משמעותי ברמת הלימוד וההוראה. אפשר לקחת כדוגמה את המכללות הפרטיות שגובות שכר לימוד ריאלי. לא בטוח שסטודנט במכללה פרטית מעריך יותר את לימודיו מסטודנט באוניברסיטה העברית. בנוסף, אף שהמכללות מעסיקות מרצים ואנשי אקדמיה מוכרים מהשורה הראשונה, לתלמידים יש חלק נכבד בקביעת רמת הלימוד שם ונדמה שבמכללות הפרטיות יש נטייה להקל על הסטודנטים, בשל הרצון למשוך "לקוחות" נוספים.
לא מדובר ברעיון מופרך – מרצה למתמטקה אצלו למדתי, שמלמד במקביל במכללה פרטית, טען כי חומר שנלמד אצלנו באוניברסיטה במשך חצי שעה, נלמד במשך שבועיים שם. ברור שההשפעה העצומה שיש לסטודנטים במכללות הפרטיות משליכה על רמת הלימוד. מהו אופי ההשכלה האקדמית אותו אנו רוצים ליצור? האם השכלה מאתגרת, השואפת לרמה השווה ללימודים אקדמיים בחו"ל ומעודדת חשיבה יצירתית אוטונומית, או שמא השכלה "לבקשת הקהל" המותאמת לרמתם או ליכולתם הממוצעת? בסופו של דבר נגיע לתוצאה ההפוכה שאליה שואפים ועדת שוחט ומשרד החינוך. יש יסוד להניח שחינוך פרטי יטה ללכת לקראת התלמידים ולהגיש להם את החומר מעובד, דבר שעלול להביא לירידה ברמת ההשכלה ובהקניית כלי חשיבה עצמאיים.

לבסוף, לגבי הפתרון האפשרי בצורת מערך הלוואות מסודר. לא בטוח שזה הדבר אשר יפתור את בעיית גובה שכר הלימוד לכלל הסטודנטים. הדבר נובע הן בגלל המחסום הפסיכולוגי שעלול להיווצר בעת חתימה על התחייבות להחזר הלוואה בגובה 100,000 ₪ בערך לאנשים שאינם יכולים להעלות על דעתם סכום שכזה ובנוסף, תוצאות החזר הלוואה כזו עלולות לצוץ בעתיד: זוג יצטרך להחזיר יחד כ200,000 ₪ (מחירה של חצי דירת מגורים קטנה), וזאת מבלי לחשב הוצאות אחרות כמו מחייה, מגורים/מעונות, נסיעות, חוסר יכולת לעבוד – כל אותם הדברים אותם מחשיב סטודנט כחלק מעלותו הכוללת של התואר. אפשר לצפות שהאפשרות להמשיך לתארים מתקדמים, שהם יותר יקרים, תהיה כמעט אפסית בעבור מספר גדול יותר של סטודנטים.

נכתב על ידי הדר שהרבני

ההפרטה בראי תכנית ויסקונסין- תמונת מצב מפוקחת

בתגובה לפוסט "מי מפחד מתכנית ויסקונסין" מאת גלעד אידיסיס ויותם בלאושילד (פורסם ב-8.11.06)

בעקבות הפוסט בנושא תכנית ויסקונסין ועיון בתגובות להן זכה, מצאתי לנכון להשיב את הזרקור לנשואו, הלא הוא התכנית עצמה. אקדים ואומר שאינני מסכים עם העמדה האידיאולוגית לפיה יש להפריט את שירותי הרווחה. אך בטרם אפרט את מניעיי ברצוני להציג מספר עובדות מטרידות שיש בהן כדי להפוך את הקערה על פיה ולהציג את התכנית במערומיה כפי שהיא מיושמת בשטח. נתונים אלו, לדעתי, מחריבים את התשתית הרעיונית התומכת בהפרטת שירותי הרווחה.

ראשית ברצוני לספק הסבר שונה לאותם "נתונים מעוררי פלצות" המעידים על העלייה במספר נתמכי הסעד מאז נכנס לתוקף חוק הבטחת הכנסה ב-1982. להבנתי, אתם תולים עלייה זו בנתמכי הסעד עצמם וטוענים שמרביתם מעדיפים לקבל גמלה חודשית על-פני יציאה לעבודה כתוצאה מ"מלכודות עוני" שיוצר ההפרש הנמוך בין שכר המינימום לגמלה עצמה, במקרה הטוב, או עצלנות לשמה במקרה הרע.
מיתוס "מלכודת עוני" נשמע כטיעון שובה לב שיכול להצדיק את הפעלת תכנית ויסקונסין במתכונתה הנוכחית, עליה אעמוד בהמשך. עם זאת, בדיקה אמפירית של העלייה במספר מקבלי הקצבאות שוללת את בסיסו העובדתי. תוצאות הסקר שערך המוסד לביטוח לאומי בסוף 2001, מצביע על כך שהשינויים במספר מקבלי גמלת הבטחת הכנסה התרחשו "בעיקר בעקבות גל העלייה הגדול מחבר העמים ומאתיופיה. עלייה זו כללה עולים מבוגרים וקבוצות שהתקשו להיקלט במקומות עבודה בשל בעיות שפה, השכלה ומקצוע... כמו-כן, בדומה למדינות מפותחות אחרות, התרחשו בעשור זה שינויים בשוק העבודה בעקבות תהליכי גלובליזציה והפרטה..." על כך ניתן להוסיף את המגמה הדמוגרפית-חברתית של הגידול במספר המשפחות החד-הוריות המהוות כיום כ-32% ממקבלי גמלת הבטחת הכנסה.
אין להתפלא על "תרומת" העולים, המהווים כיום כ-38% מכלל מקבלי גמלת הבטחת הכנסה, לעלייה במספר הזכאים. להבדיל מהגירה למדינות אחרות, הגירת יהודים לישראל אינה תלויה בהוכחת מסוגלות קיום כלכלית. מסיבה זו, עם הגירתן של אוכלוסיות מועטות יכולת לישראל, המחוקק החליט להקל על אותם עולים לקבל קצבאות, דבר שגרם לגידול במספר הזכאים להן. ככלל, לעניות דעתי, על מדינת ישראל לקחת בחשבון שתמיד תהייה קבוצה באוכלוסייה שלא ניתן יהיה לשלבה בעבודה – מטעמי גיל ומטעמי מוגבלות רפואית כלשהי – פיזית ו/או נפשית.

בצדק נטען כי למרות מטרתו המוצהרת של חוק המדיניות הכלכלית, מערכת התמריצים שגובשה בין המדינה לזכייניות לוקה בחסר ואף טומנת בחובה ניגוד עניינים. אגדיל ואומר כי מדובר בשיטת גמול מעוותת שאין לה אח ורע בעולם, אותה בנה האוצר בניגוד להמלצות ועדת תמיר שהוקמה ע"י הממשלה בטרם הפעלת התכנית. ניגוד העניינים המובנה אותו היא יוצרת חמור מאין כמוהו לאור העדר אבחנה כלשהי בין עילות ביטול הקצבאות לצורך תגמול הזכיינים. כך יוצא, שבאופן אבסורדי למדי, רישום "סירוב" למשתתף בתכנית, יזכה את הזכיין באותו רווח לו היה זכאי אם היה מצליח לשלב את אותו משתתף בשוק העבודה. ואכן, הנתונים מראים כי הגורם העיקרי ליציאה מתכנית תשלום הקצבאות אינו השמה בעבודה.

כפתרון לניגוד האינטרסים האמור ציינו גלעד ויותם מספר מנגנוני פיקוח וביקורת שאמורים למנוע את היווצרות המצב המתואר. עם זאת, נראה שמנגנונים אלו אינם אפקטיביים שכן הם מניחים את המבוקש לפיו אינטרס המדינה הוא שילוב מקבלי הקצבאות בשוק העבודה. זאת בעוד שבפועל, מטרת האוצר בעת גיבוש התכנית הייתה חיסכון תקציבי. ניתן ללמוד על כך מאופן הרכב מערכת התמריצים כפי שפורט לעיל.

ניתן לטעון שאדם אשר נרשם לו "סירוב" שלא בצדק, יכול להביא את עניינו בפני ועדות הערר השונות, שאוזכרו בפוסט כדוגמה לאמצעי ביקורת מרסן. מסופקני אם בכוחן של ועדות אלו לפסוק משפט צדק. בל נשכח כי לא מדובר בערכאה שיפוטית מקצועית. הוועדות לוקות בפגמים פרוצדוראליים ומהותיים שהעיקרי שבהם, לדעתי, הוא פער הכוחות הנוצר בין הצדדים כשמצד אחד של המתרס ניצבים העוררים, ללא אפשרות לקבל ייצוג מלשכת הסיוע המשפטי, ומהצד השני עומדת חברה בעלת משאבים ניכרים. המערכת השיפוטית עצמה אף מוסיפה חטא על פשע בקביעה שלא תשמענה ראיות על החלטות ועדות הערר אלא במקרים מיוחדים.

לכל אותם נתונים מתמיהים, ניתן לצרף את אחיהם המקוממים הדרים בדרך התנהלות הזכיינים. כתנאי לקבלת הקצבה, נדרשים הזכאים לה (רובם, כאמור, אמהות חד-הוריות, עולים, מבוגרים מעל גיל 45, אנשים הסובלים מבעיות בריאות וכד') לבצע "שירות קהילתי" במשך כ-30 שעות בשבוע כהכשרה מקדמית להשתלבות במסגרת עבודה. בפועל מדובר בעבודה לכל דבר אליה נשלחים המשתתפים בכפיה וללא כל התחשבות בעברם המקצועי או ביכולותיהם: החל מעבודות של צבעות וניקיון בי"ס ובתי אבות, דרך גיזום עצים ועבודות רס"ר בבסיסים צבאיים וכלה בניכוש עשבים בגן הבוטני. כל זאת תמורת גמלה של 1500 ₪ בממוצע. כך יוצא שלמעשה המשתתפים מרוויחים הרבה פחות משכר המינימום. מעבר לעבירה ברורה על חוקי המגן, נשאלת השאלה: האם זו "ההכשרה" המיוחלת שתעזור למשתתפים בתכנית למצוא עבודה המתאימה לכישוריהם בעתיד? או שמא יעשו זאת הקורסים לבטיחות בדרכים או לטיפוח עצמי שהמשתתפים מחויבים להגיע אליהם? התשובה השלילית לשאלות אלו מובנית מאליה.

מטרידה במיוחד היא העובדה שכדרכנו בקודש, אנו מסרבים ללמוד מניסיון העבר של מדינות אחרות שניסו תוכניות של "מעבר מרווחה לעבודה", ובכללן מדינת ויסקונסין בה נכשלה התכנית. ניסיונות אלו מוכיחים כי המעבר האמור יצלח רק במקביל ליצירת מקומות עבודה חדשים ע"י הממשלה, המשך תשלום חלקי של הקצבה במהלך החודשים הראשונים של השתלבות המשתתפים בעבודה והמשך מתן הקלות בתשלומי המיסים לאותם משתלבים. לולא כל אלה, במקרה הטוב, התכנית תצליח לשלב רק חלק מצומצם מן המשתתפים בה בעבודות זמניות וחלקיות תמורת שכר מינימום או פחות מכך. שילוב זה לא יביא לצמצום הפערים בחברה הישראלית אלא דווקא להעצמת תופעת "העובדים העניים" מחד, ולהעמקת עוניים של אלו שקצבתם נשללה בגלל שיקולי רווח של חברות פרטיות, מאידך.

מה בכל זאת עושים? באוגוסט 2006 הוגשה הצעה לתיקון חוק המדיניות הכלכלית שגובשה ע"י משפטני פרוייקט "עם יד על הל"ב", העוקבים אחר התכנית מרגע לידתה, בשיתוף המרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית (כן, משלנו). ההצעה מבקשת לבצע שינויים מבניים בתכנית ויסקונסין ועיקריה נותנים מענה למרבית הטענות שהועלו כנגד התכנית. הצעה מבורכת זו, אם תתקבל, עשויה לשפר משמעותית את תמונת המצב הקודרת המצטיירת מביקור במרכזי ויסקונסין השונים. עם זאת, לשם יצירת שינוי חברתי של ממש, דרושה להערכתי התערבות של המדינה. זאת על ידי יצירת מקומות חדשים ואף, רחמנא ליצלן, באמצעות העלאת שכר המינימום. מאיפה הכסף אתם שואלים? אפשר להתחיל מ-80 מיליון השקלים שמזרימה המדינה לזכייניות מדי שנה לכיסוי הוצאותיהן, ולהמשיך משם למחצית הרווחים מן החיסכון בתשלום הקצבאות שכיום מגיע לכיסי הזכייניות. אך אבוי, משמעות צעד כזה יהיה ביטול ההפרטה, לא עלינו!

אנא, אל תיתנו לנימה הצינית להטעותכם. אינני סבור שההפרטה היא שורש כל רע. נהפוך הוא, במקרים רבים היא מוכיחה את הצלחתה מול אוזלת ידן של המערכות הציבוריות. גם על תכנית ויסקונסין ניתן לטעון שעד היום הצליחה לחסוך מעט יותר כסף ולמצוא מעט יותר מקומות עבודה ליותר מובטלים מאשר שירות התעסוקה, אך באיזה מחיר מוסרי? האם יש להתפלא על כך כשהתקציב שמקבלות הזכייניות המפעילות את התכנית מגיע לכמעט מחצית מתקציב שירות התעסוקה המטפל בכרבע מיליון בני אדם, פי 15 ממספר המטופלים בתכנית עצמה? האם לא עדיף לנצל את הכסף שהוזרם ומוזרם לתכנית כדי לשפר את מערכת הרווחה הציבורית? האם לא ניתן לבנות מערכת תמריצים שתעבוד גם בשירות הציבורי שכפוף ביתר שאת לפיקוח כללי המשפט המנהלי?

לא, הפרטה איננה מילה גסה. אך גם לשירות הציבורי אל להיות כזה. אמת, הוא דורש שינוי, הפיכה אם תרצו, אך ישנם תחומים בהם ההפרטה אינה אלא עלה התאנה בו משתמשת המדינה כדי להצניע את ערוותה. הגיע הזמן להסירו.

נכתב ע"י ניר בן ציון

ובנוסף:

יוחנן שטסמן – מיתוס מלכודת העוני
תכנית ויסקונסין - הארות סטטיסטיות
מירון רפפורט - עבודה בעיניים
ידיד - נייר עמדה בנושא תכנית מהל"ב

מילטון פרידמן תמיד צודק, גם כשהוא לא

מילטון פרידמן, חתן פרס נובל הראשון לכלכלה ולדעת רבים, החשוב שבכלכלני המאה ה-20, הלך לעולמו לפני מספר ימים (16/11/06) והוא בן 94.
גדולתו של פרידמן, נעוצה הייתה ביכולת להעביר את תורתו בשפה פשוטה, נהירה ונלהבת לאנשים מן השורה. ספריו תורגמו לשפות רבות ומבקיעי הדרך שבהם, "קפיטליזם וחירות" ו- "החופש לבחור", תורגמו לעברית והם נוחים לקריאה אף לקורא ההדיוט.
משנתו הסדורה, אודות השוק הקפיטליסטי התחרותי, בצד אישיותו המיוחדת וכישוריו הרבים, היוו למעשה חרב פיפיות. הם שקנו לו תהילת עולם ככהן הגדול של כלכלת שוק תחרותית נקייה מכל פיקוח ממשלתי, הגם שקדמו לו נפילים כאדם סמית, אך הם ששמו אותו מטרה למתנגדים רבים ולביקורת חריפה על היותו מנותק מהמציאות ובלתי גמיש.
דומה כי עתה, ביתר-שאת, ראוי לבחון שוב את משנתו שהייתה למורשתו, שהרי חיינו כפי שאנו מכירים אותם כיום הם, במידה רבה, המשך ישיר להגותו של פרידמן, כפי שמסלולו של כדור הביליארד הוא המשך תנועת ידו של השחקן.

עלייתו של פרידמן כמפתח תיאוריית המוניטריזם סימלה את נפילת הכלכלה הקיינסיאנית (John Maynard Keynes) הדוגלת בהתערבות ממשלתית בכלכלה וסימנה את תחילת דרכה של ארה"ב אל עבר היותה המעצמה הכלכלית הגדולה בעולם.
ביסוד תפיסתו, עמדה ההנחה כי השוק פועל בצורה הטובה ביותר כאשר אין הממשלה מנסה להסדיר אותו. הנחה זו התבססה על האמונה בהיות האדם יצור כלכלי מושכל ובהיות חופש כלכלי חלק בלתי נפרד מהחופש האנושי.
סבר פלוצקר מביא דברים בשם אומרם: "יש לי עצה אחת לאוחזים בהגה של מדיניות כלכלית, והיא: הקטינו את כוחה של הממשלה, הגדילו את כוחו של השוק. כל מי שבא לצמצם את התחרות בשם טובת הכלל, רק גורע מטובת הכלל." ומוסיף בשמו: "אם העולם הכלכלי כיום חופשי, תחרותי ושופע יזמות, אבל גם מקוטב ונגוע בעוני קיצוני, הרי זה במידה מכרעת הודות למילטון פרידמן ז"ל".

המידה הרדיקלית והבלתי מתפשרת של גישת פרידמן, באה היטב לידי ביטוי בראיון שנתן לפני ארבע שנים לעיתון 'ידיעות אחרונות' וכך אמר: "אנו בדרך לגן עדן ששמו 'קפיטליזם תחרותי טהור' ומי ששם מכשולים בדרך לגן העדן הזה הם שני האויבים הגדולים של המין האנושי: 'המונופלים' ו'הממשלות'. שניהם מחבלים ללא הרף ב'תחרות הבריאה' וב'שוק החופשי' והסיבה לקיומם היא פיקוח ורגולציה שדיכאו ועיוותו את התחרות החופשית".
באותו ראיון, נשאל פרידמן היאך לא זז במאומה מדעותיו משך 40 שנה בזמן שהעולם השתנה לנגד עיניו ותשובתו הייתה: "צדקתי אז, צדקתי מאז ואני צודק כעת ואיני רואה סיבה לשנות את דעותיי".
ובכל זאת, מציאות האמת סותרת את עיקרי האמונה.
עובדה ידועה היא, כי בארה"ב של סוף המאה ה- 19 לא הייתה כמעט התערבות ממשלתית.
התקופה שבין סוף המאה ה- 19 ועד למלחה"ע השנייה הייתה תור הזהב של כלכלת השוק התחרותי. אף על פי כן, דווקא בתקופה זו צמחו תאגידי הענק של ארה"ב והתגבשה אליטת הכוח האמריקאית, אשר שולטת עד היום במשק העולמי.
תקופה זו לוותה בתנודות חריפות בשיעורי הצמיחה של התוצר המקומי. מדיניות היעדר ההתערבות בשנות המשבר הכלכלי הגדול היא שהעמיקה את המיתון. המשברים שפקדו את המשק האמריקאי באותן שנים, איימו על כל שיטת ה'שוק החופשי'.
התקופה שלאחר מלחה"ע השנייה הייתה יציבה הרבה יותר. דווקא כאשר מעורבות הממשל הלכה וגדלה (תכנית ה- New Deal של הנשיא רוזוולט), קטנו משמעותית התנודות בצמיחה.

ד"ר טייכמן הורנו על החשיבות הנעוצה בהצגת רעיון, קיצוני ככל שיהיה, כדרך הביניים - כגישה מתונה המפלסת דרך-מלך בינות לצמחייה העבותה של דרכי הקיצון המסוכנות והבלתי אחראיות בג'ונגל הפראי של הרעיונות.
מילטון פרידמן לא נהג כך. את תורתו הקיצונית הציג בקנאות של מטיף-דת ולא היה מוכן להתפשר ולהתחשב במודלים כלכליים חדשניים או בשינויים בחיי המציאות.
עם זאת, דומני כי גם אם היה שועה פרידמן לעצתו של ד"ר טייכמן ועוטף את משנתו הרדיקלית בניירות צלופן מרשרשים, לא הייתי משתכנע שיש לדחות התערבות ממשלתית באופן כה גורף. פיקוח על מוצרי בסיס, בתורת משל, קיים כדי לאפשר לעניי עירנו לרכשם. טלו את הסובסידיה ממוצרי הבסיס ותיטלו מהאביון את פת הלחם. ודוק: אין חולק על הקביעה, כי בשוק חופשי המחירים יורדים, אך יש ואינם יורדים מספיק.
דוגמה זו של פיקוח על מוצרי בסיס הינה רק קצה קרחון. היריעה אמנם קצרה מכדי להציג דוגמאות מבוססות נוספות, אך רבים מספור המקרים בהם הדעת אינה סובלת אי התערבות ממשלתית משום שהדבר עלול להוביל לתוצאות בלתי רצויות.
אף על פי כן, ניסיון העבר מוכיח כי אפילו יובאו כל הדוגמאות ויועמדו אחת על גב רעותה לעיניו הבוחנות של פרידמן, יתבצר הכהן הגדול בעמדתו ויתעקש בצדקתו, שהרי מילטון פרידמן תמיד צודק.
גם כשהוא לא.

נכתב על ידי אורי שטיין.

בנוסף:

על מילטון פרידמן וכתביו

ביקורת על הספר "קפיטלזם וחירות"

תשתו עוד אייס-ארומה ותנוחו

תל אביב רוגשת. סהר שפע, אחד מבעליה של רשת בתי הקפה, ארומה תל אביב, הטיח שורה של אמירות גזעניות במתאמת שירות של יבואנית מרצדס, משלא קיבל שירות, שהשביע את רצונו. בין יתר הדברים דווח כי שפע אמר למתאמת השירות: "את אשה שחורה ונחותה. אני לבן ואת שחורה. אני אזיין אותך. הלבן הזה ילמד אותך לקח", ו- "את אפס, ואני מרוויח 800 דולר לדקה". אכן דברים קשים הראויים לכל גינוי, ואף למתן סעד משפטי והטלת סנקציה חוץ-משפטית על מר שפע עצמו.
אולם מספר אירגונים בארץ, ובהם הקשת הדמוקרטית המזרחית, לא הסתפקו בפגיעה אישית במר שפע. לשיטתם, יש לפגוע גם ברשת ארומה תל אביב, כחלק ממסע הענישה. פעילים אלה קראו לחרם צרכנים על סניפי הרשת, ואף ארגנו הפגנות בסמוך לסניפים בהם הונפו שלטים עליהם נכתב "ארומה של גזענות", "הקפה הפוך - הגזענות ישירה", ו"אחד שחור נטול גזענות". למעשה, מחאה זו מבצעת "הרמת מסך" בין אחד מבעלי רשת ארומה, לבין הרשת עצמה. אמירותיו הגזעניות של מר שפע מיוחסות לרשת, ולכן, לשיטתם, ראוי להעניש גם את הרשת.
ככל שמטרתם של המפגינים היא לתפוס באופן חד פעמי כותרת בעיתוני יום ראשון, ולהעלות על סדר היום הציבורי את הפסול שבאמירות כגון אלה מר שפע, אין לי מחלוקת איתם. אולם דרכינו נפרדות ככל שעמדתם היא שאכן ראוי להתחיל בקמפיין מתמשך כנגד ארומה, וזאת משני טעמים מרכזיים:
ראשית, המפגינים מענישים את האנשים הלא נכונים. מי יפגע מחרם צרכנים על סניפי ארומה? אין ספק כי מר שפע, כאחד מבעלי המניות ברשת יפגע, ובכך ישיגו המפגינים את מטרתם. אולם גם ציבורים אחרים, שאין כל הגיון או טעם לפגוע בהם, יפגעו קשות. סניפי ארומה מוקמים במסגרת הסכמי זכיינות. במסגרת הסכמים אלה זכייני הרשת משקיעים סכום נכבד מהונם האישי (לעיתים קרובות מדובר ברוב הונם האישי) בהקמת הסניף. זכיינים אלה אינם חברים של מר שפע, ויש להניח שמידת היכולת שלהם לפקח על אמירותיו הגזעניות היא אפסית. פגיעה בהם עלולה להרתיע יזמים צעירים מפני השקעות כדאיות במסגרת הסכמי זכיינות, שכן אלה יחששו שאמירה כלשהי של בעלי הרשת, שאין בינה לבין עסקי הרשת דבר וחצי דבר, תגרום למחיקת השקעתם. זו היא רק דוגמא. קהלים נוספים, כדוגמאת נושי הרשת ועובדיה, עשויים אף הם להיפגע מחרם צרכנים אשר מכוון כנגד אחד מבעלי המניות של הרשת.
שנית, חרם צרכנים הוא בהחלט שוט אפקטיבי שראוי היה לעשות בו שימוש יותר נרחב בישראל. אולם יש לקחת בחשבון שהניסיון מן העולם מלמד, כי ציבור הצרכנים לא יכול להתגייס חדשות לבקרים סביב חרמות צרכניות, אשר בסופו של יום מחייבות אותו לצרוך באופן שלא תואם את טעמי הצריכה הרגילים שלו (זו הרי כל הנקודה בחרם צרכנים). כך יוצא שגם אם מארגני הקמפיין כנגד ארומה לא רצו זאת, קמפיין זה בא על חשבונם של קמפיינים צרכניים אחרים. מוטב היה לו פעילי צרכנות היו מתמקדים במקרים כדוגמת חברות אשר תי\אמו מחירים תוך פגיעה בציבור הצרכנים, ויצרנים אשר לא מעניקים לעובדיהם את תנאי המינימום הקבועים בחוק. התמקדות במקרים אלה תנצל בצורה ראויה את כוחם של הצרכנים להוות תחליף רב עוצמה לרגולציה של המדינה שאיננה תמיד מספקת.

נכתב על ידי ד"ר דורון טייכמן

פורסם במקביל בYnet