שכר הלימוד באוניברסיטה: הגיע הזמן לשלם בעד מה שמקבלים

כמו שעון מכוון היטב, גם בערב שנת הלימודים הנוכחית נשמעה מקהלת הקולות הקוראת להורדה מיידית של שכר הלימוד באוניברסיטאות. כמקובל, הקריאות מלוות בסיפורים אישיים על אנשים שלא פנו ללימודים בגלל גובה שכר הלימוד; סטודנטים, שמבלים את ימיהם בעבודות מזדמנות שונות; וניתוחים מקיפים בדבר "חוסר הצדק" שבהטלת תשלום שכר הלימוד על ציבור הסטודנטים החלש ו"חוסר היעילות" הנובעת מהיעדר סבסוד נוסף לתלמידים.

גם הפעם לא השתכנעתי.

טיעון הצדק החלוקתי התומך ביתר סבסוד לסטודנטים הוא סטטי מעיקרו, ומתמקד במצבם הנוכחי של הטוענים ליתר סבסוד. ציבור הסטודנטים אומנם נמצא ברמות הכנסה נמוכות יחסית, וכתוצאה מכך מצבו הכלכלי איננו משופר. יחד עם זאת, בטווח הארוך, כאשר משווים את ציבור הסטודנטים ליתר הציבור, הכנסתו של ציבור זה גבוה בהרבה. גברים שכירים ילידי ישראל בגיל ‎25-54 חסרי השכלה אקדמית השתכרו ב-‎1975 בשיעור ‎78% משכרם של בעלי ההשכלה האקדמית. הפערים ביניהם גדלו עם השנים: ב-‎1982 השתכרו חסרי ההשכלה האקדמית רק ‎65% משכר האקדמאים; ב- ‎1992 הם השתכרו רק ‎57%, וב-‎1995 ירד השיעור ל-54% (הנתונים מתוך דו"ח ביניים של ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים בישראל).

יוצא אפוא שהדרישה להורדת שכר הלימוד ותמיכה בציבור הסטודנטים היא תביעה רגרסיבית לסבסוד מבוססי העתיד על חשבון נזקקי ההווה. בטיעוני היעילות, התומכים בהעמקת סבסוד ההשכלה הגבוה, אין ממש גם כן. במקום לחזור על שורת הטענות הרגילות בעניין זה, ברצוני לשרטט טיעון קצר מזווית הראיה של מרצה באוניברסיטה. אופן צריכת ההשכלה על ידי הסטודנטים הישראלים דומה לאופן בו צרכן צורך מוצר מסובסד – זלזול בערכו האמיתי של המוצר. חלק ניכר מן הסטודנטים בארץ לא מגיעים כלל לשיעורים, כשהם מגיעים לשיעורים הם אינם מוכנים, וכשהם מגיעים מוכנים הם לא מעלים על דעתם להשתתף בפעילות שהיא מעבר לדרישות המינימליות. זה הרי טבעי – למה להתייחס בכובד ראש למוצר שהוא כל כך זול?! אם, לעומת זאת, ציבור הסטודנטים היה משלם עבור השכלתו את ערכה האמיתי, הוא היה רוצה למצות כל שקל שכר לימוד שהוא משלם. הוא היה מנצל את אותה תקופה מיוחדת בחיים על מנת לעזוב את מוסד ההשכלה הגבוה, כשברשותו מקסימום כלי עבודה, ולא רק תואר אקדמי. קביעת תג מחיר אמיתי להרצאה באוניברסיטה הייתה גורמת לפחות לחלק מן הסטודנטים להבין כי ההחלטה לוותר על הרצאה למען משמרת נוספת במקום עבודתם או סתם מנוחה על הדשא איננה החלטה נבונה מבחינת האינטרס האישי שלהם.

ברור לי כי העלאת שכר הלימוד באופן משמעותי מעלה את שאלת מימון ההשכלה. בנקודה זו אין לי מחלוקת עם ציבור הסטודנטים. חשוב למצוא את הדרך לממן את השכלתו של כל אדם שהתקבל ללימודים. מימון זה יכול להתבצע על דרך מערך הלוואות, אשר יאפשרו גם לחסרי האמצעים לממן את לימודיהם, ולהחזיר את אותן הלוואות בעזרת שכרם העתידי הגבוה. הלוואות אלה יאפשרו לסטודנטים להקדיש את מלוא זמנם בתקופת לימודיהם לרכישת השכלה.

אם כתוצאה מרפורמה זו גם יהיה לי קצת יותר מקום בבאר בסוף השבוע, כי התלמידים שלי ישבו בבית וילמדו – הרי שיש לצעדים אלה עוד מעלה חשובה.

נכתב על ידי ד"ר דורון טייכמן

:בנוסף

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/778739.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/778539.html
http://www.notes.co.il/joseph/24591.asp