ההפרטה בראי תכנית ויסקונסין- תמונת מצב מפוקחת
בתגובה לפוסט "מי מפחד מתכנית ויסקונסין" מאת גלעד אידיסיס ויותם בלאושילד (פורסם ב-8.11.06)
בעקבות הפוסט בנושא תכנית ויסקונסין ועיון בתגובות להן זכה, מצאתי לנכון להשיב את הזרקור לנשואו, הלא הוא התכנית עצמה. אקדים ואומר שאינני מסכים עם העמדה האידיאולוגית לפיה יש להפריט את שירותי הרווחה. אך בטרם אפרט את מניעיי ברצוני להציג מספר עובדות מטרידות שיש בהן כדי להפוך את הקערה על פיה ולהציג את התכנית במערומיה כפי שהיא מיושמת בשטח. נתונים אלו, לדעתי, מחריבים את התשתית הרעיונית התומכת בהפרטת שירותי הרווחה.
ראשית ברצוני לספק הסבר שונה לאותם "נתונים מעוררי פלצות" המעידים על העלייה במספר נתמכי הסעד מאז נכנס לתוקף חוק הבטחת הכנסה ב-1982. להבנתי, אתם תולים עלייה זו בנתמכי הסעד עצמם וטוענים שמרביתם מעדיפים לקבל גמלה חודשית על-פני יציאה לעבודה כתוצאה מ"מלכודות עוני" שיוצר ההפרש הנמוך בין שכר המינימום לגמלה עצמה, במקרה הטוב, או עצלנות לשמה במקרה הרע.
מיתוס "מלכודת עוני" נשמע כטיעון שובה לב שיכול להצדיק את הפעלת תכנית ויסקונסין במתכונתה הנוכחית, עליה אעמוד בהמשך. עם זאת, בדיקה אמפירית של העלייה במספר מקבלי הקצבאות שוללת את בסיסו העובדתי. תוצאות הסקר שערך המוסד לביטוח לאומי בסוף 2001, מצביע על כך שהשינויים במספר מקבלי גמלת הבטחת הכנסה התרחשו "בעיקר בעקבות גל העלייה הגדול מחבר העמים ומאתיופיה. עלייה זו כללה עולים מבוגרים וקבוצות שהתקשו להיקלט במקומות עבודה בשל בעיות שפה, השכלה ומקצוע... כמו-כן, בדומה למדינות מפותחות אחרות, התרחשו בעשור זה שינויים בשוק העבודה בעקבות תהליכי גלובליזציה והפרטה..." על כך ניתן להוסיף את המגמה הדמוגרפית-חברתית של הגידול במספר המשפחות החד-הוריות המהוות כיום כ-32% ממקבלי גמלת הבטחת הכנסה.
אין להתפלא על "תרומת" העולים, המהווים כיום כ-38% מכלל מקבלי גמלת הבטחת הכנסה, לעלייה במספר הזכאים. להבדיל מהגירה למדינות אחרות, הגירת יהודים לישראל אינה תלויה בהוכחת מסוגלות קיום כלכלית. מסיבה זו, עם הגירתן של אוכלוסיות מועטות יכולת לישראל, המחוקק החליט להקל על אותם עולים לקבל קצבאות, דבר שגרם לגידול במספר הזכאים להן. ככלל, לעניות דעתי, על מדינת ישראל לקחת בחשבון שתמיד תהייה קבוצה באוכלוסייה שלא ניתן יהיה לשלבה בעבודה – מטעמי גיל ומטעמי מוגבלות רפואית כלשהי – פיזית ו/או נפשית.
בצדק נטען כי למרות מטרתו המוצהרת של חוק המדיניות הכלכלית, מערכת התמריצים שגובשה בין המדינה לזכייניות לוקה בחסר ואף טומנת בחובה ניגוד עניינים. אגדיל ואומר כי מדובר בשיטת גמול מעוותת שאין לה אח ורע בעולם, אותה בנה האוצר בניגוד להמלצות ועדת תמיר שהוקמה ע"י הממשלה בטרם הפעלת התכנית. ניגוד העניינים המובנה אותו היא יוצרת חמור מאין כמוהו לאור העדר אבחנה כלשהי בין עילות ביטול הקצבאות לצורך תגמול הזכיינים. כך יוצא, שבאופן אבסורדי למדי, רישום "סירוב" למשתתף בתכנית, יזכה את הזכיין באותו רווח לו היה זכאי אם היה מצליח לשלב את אותו משתתף בשוק העבודה. ואכן, הנתונים מראים כי הגורם העיקרי ליציאה מתכנית תשלום הקצבאות אינו השמה בעבודה.
כפתרון לניגוד האינטרסים האמור ציינו גלעד ויותם מספר מנגנוני פיקוח וביקורת שאמורים למנוע את היווצרות המצב המתואר. עם זאת, נראה שמנגנונים אלו אינם אפקטיביים שכן הם מניחים את המבוקש לפיו אינטרס המדינה הוא שילוב מקבלי הקצבאות בשוק העבודה. זאת בעוד שבפועל, מטרת האוצר בעת גיבוש התכנית הייתה חיסכון תקציבי. ניתן ללמוד על כך מאופן הרכב מערכת התמריצים כפי שפורט לעיל.
ניתן לטעון שאדם אשר נרשם לו "סירוב" שלא בצדק, יכול להביא את עניינו בפני ועדות הערר השונות, שאוזכרו בפוסט כדוגמה לאמצעי ביקורת מרסן. מסופקני אם בכוחן של ועדות אלו לפסוק משפט צדק. בל נשכח כי לא מדובר בערכאה שיפוטית מקצועית. הוועדות לוקות בפגמים פרוצדוראליים ומהותיים שהעיקרי שבהם, לדעתי, הוא פער הכוחות הנוצר בין הצדדים כשמצד אחד של המתרס ניצבים העוררים, ללא אפשרות לקבל ייצוג מלשכת הסיוע המשפטי, ומהצד השני עומדת חברה בעלת משאבים ניכרים. המערכת השיפוטית עצמה אף מוסיפה חטא על פשע בקביעה שלא תשמענה ראיות על החלטות ועדות הערר אלא במקרים מיוחדים.
לכל אותם נתונים מתמיהים, ניתן לצרף את אחיהם המקוממים הדרים בדרך התנהלות הזכיינים. כתנאי לקבלת הקצבה, נדרשים הזכאים לה (רובם, כאמור, אמהות חד-הוריות, עולים, מבוגרים מעל גיל 45, אנשים הסובלים מבעיות בריאות וכד') לבצע "שירות קהילתי" במשך כ-30 שעות בשבוע כהכשרה מקדמית להשתלבות במסגרת עבודה. בפועל מדובר בעבודה לכל דבר אליה נשלחים המשתתפים בכפיה וללא כל התחשבות בעברם המקצועי או ביכולותיהם: החל מעבודות של צבעות וניקיון בי"ס ובתי אבות, דרך גיזום עצים ועבודות רס"ר בבסיסים צבאיים וכלה בניכוש עשבים בגן הבוטני. כל זאת תמורת גמלה של 1500 ₪ בממוצע. כך יוצא שלמעשה המשתתפים מרוויחים הרבה פחות משכר המינימום. מעבר לעבירה ברורה על חוקי המגן, נשאלת השאלה: האם זו "ההכשרה" המיוחלת שתעזור למשתתפים בתכנית למצוא עבודה המתאימה לכישוריהם בעתיד? או שמא יעשו זאת הקורסים לבטיחות בדרכים או לטיפוח עצמי שהמשתתפים מחויבים להגיע אליהם? התשובה השלילית לשאלות אלו מובנית מאליה.
מטרידה במיוחד היא העובדה שכדרכנו בקודש, אנו מסרבים ללמוד מניסיון העבר של מדינות אחרות שניסו תוכניות של "מעבר מרווחה לעבודה", ובכללן מדינת ויסקונסין בה נכשלה התכנית. ניסיונות אלו מוכיחים כי המעבר האמור יצלח רק במקביל ליצירת מקומות עבודה חדשים ע"י הממשלה, המשך תשלום חלקי של הקצבה במהלך החודשים הראשונים של השתלבות המשתתפים בעבודה והמשך מתן הקלות בתשלומי המיסים לאותם משתלבים. לולא כל אלה, במקרה הטוב, התכנית תצליח לשלב רק חלק מצומצם מן המשתתפים בה בעבודות זמניות וחלקיות תמורת שכר מינימום או פחות מכך. שילוב זה לא יביא לצמצום הפערים בחברה הישראלית אלא דווקא להעצמת תופעת "העובדים העניים" מחד, ולהעמקת עוניים של אלו שקצבתם נשללה בגלל שיקולי רווח של חברות פרטיות, מאידך.
מה בכל זאת עושים? באוגוסט 2006 הוגשה הצעה לתיקון חוק המדיניות הכלכלית שגובשה ע"י משפטני פרוייקט "עם יד על הל"ב", העוקבים אחר התכנית מרגע לידתה, בשיתוף המרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית (כן, משלנו). ההצעה מבקשת לבצע שינויים מבניים בתכנית ויסקונסין ועיקריה נותנים מענה למרבית הטענות שהועלו כנגד התכנית. הצעה מבורכת זו, אם תתקבל, עשויה לשפר משמעותית את תמונת המצב הקודרת המצטיירת מביקור במרכזי ויסקונסין השונים. עם זאת, לשם יצירת שינוי חברתי של ממש, דרושה להערכתי התערבות של המדינה. זאת על ידי יצירת מקומות חדשים ואף, רחמנא ליצלן, באמצעות העלאת שכר המינימום. מאיפה הכסף אתם שואלים? אפשר להתחיל מ-80 מיליון השקלים שמזרימה המדינה לזכייניות מדי שנה לכיסוי הוצאותיהן, ולהמשיך משם למחצית הרווחים מן החיסכון בתשלום הקצבאות שכיום מגיע לכיסי הזכייניות. אך אבוי, משמעות צעד כזה יהיה ביטול ההפרטה, לא עלינו!
אנא, אל תיתנו לנימה הצינית להטעותכם. אינני סבור שההפרטה היא שורש כל רע. נהפוך הוא, במקרים רבים היא מוכיחה את הצלחתה מול אוזלת ידן של המערכות הציבוריות. גם על תכנית ויסקונסין ניתן לטעון שעד היום הצליחה לחסוך מעט יותר כסף ולמצוא מעט יותר מקומות עבודה ליותר מובטלים מאשר שירות התעסוקה, אך באיזה מחיר מוסרי? האם יש להתפלא על כך כשהתקציב שמקבלות הזכייניות המפעילות את התכנית מגיע לכמעט מחצית מתקציב שירות התעסוקה המטפל בכרבע מיליון בני אדם, פי 15 ממספר המטופלים בתכנית עצמה? האם לא עדיף לנצל את הכסף שהוזרם ומוזרם לתכנית כדי לשפר את מערכת הרווחה הציבורית? האם לא ניתן לבנות מערכת תמריצים שתעבוד גם בשירות הציבורי שכפוף ביתר שאת לפיקוח כללי המשפט המנהלי?
לא, הפרטה איננה מילה גסה. אך גם לשירות הציבורי אל להיות כזה. אמת, הוא דורש שינוי, הפיכה אם תרצו, אך ישנם תחומים בהם ההפרטה אינה אלא עלה התאנה בו משתמשת המדינה כדי להצניע את ערוותה. הגיע הזמן להסירו.
נכתב ע"י ניר בן ציון
ובנוסף:
יוחנן שטסמן – מיתוס מלכודת העוני
תכנית ויסקונסין - הארות סטטיסטיות
מירון רפפורט - עבודה בעיניים
ידיד - נייר עמדה בנושא תכנית מהל"ב
בעקבות הפוסט בנושא תכנית ויסקונסין ועיון בתגובות להן זכה, מצאתי לנכון להשיב את הזרקור לנשואו, הלא הוא התכנית עצמה. אקדים ואומר שאינני מסכים עם העמדה האידיאולוגית לפיה יש להפריט את שירותי הרווחה. אך בטרם אפרט את מניעיי ברצוני להציג מספר עובדות מטרידות שיש בהן כדי להפוך את הקערה על פיה ולהציג את התכנית במערומיה כפי שהיא מיושמת בשטח. נתונים אלו, לדעתי, מחריבים את התשתית הרעיונית התומכת בהפרטת שירותי הרווחה.
ראשית ברצוני לספק הסבר שונה לאותם "נתונים מעוררי פלצות" המעידים על העלייה במספר נתמכי הסעד מאז נכנס לתוקף חוק הבטחת הכנסה ב-1982. להבנתי, אתם תולים עלייה זו בנתמכי הסעד עצמם וטוענים שמרביתם מעדיפים לקבל גמלה חודשית על-פני יציאה לעבודה כתוצאה מ"מלכודות עוני" שיוצר ההפרש הנמוך בין שכר המינימום לגמלה עצמה, במקרה הטוב, או עצלנות לשמה במקרה הרע.
מיתוס "מלכודת עוני" נשמע כטיעון שובה לב שיכול להצדיק את הפעלת תכנית ויסקונסין במתכונתה הנוכחית, עליה אעמוד בהמשך. עם זאת, בדיקה אמפירית של העלייה במספר מקבלי הקצבאות שוללת את בסיסו העובדתי. תוצאות הסקר שערך המוסד לביטוח לאומי בסוף 2001, מצביע על כך שהשינויים במספר מקבלי גמלת הבטחת הכנסה התרחשו "בעיקר בעקבות גל העלייה הגדול מחבר העמים ומאתיופיה. עלייה זו כללה עולים מבוגרים וקבוצות שהתקשו להיקלט במקומות עבודה בשל בעיות שפה, השכלה ומקצוע... כמו-כן, בדומה למדינות מפותחות אחרות, התרחשו בעשור זה שינויים בשוק העבודה בעקבות תהליכי גלובליזציה והפרטה..." על כך ניתן להוסיף את המגמה הדמוגרפית-חברתית של הגידול במספר המשפחות החד-הוריות המהוות כיום כ-32% ממקבלי גמלת הבטחת הכנסה.
אין להתפלא על "תרומת" העולים, המהווים כיום כ-38% מכלל מקבלי גמלת הבטחת הכנסה, לעלייה במספר הזכאים. להבדיל מהגירה למדינות אחרות, הגירת יהודים לישראל אינה תלויה בהוכחת מסוגלות קיום כלכלית. מסיבה זו, עם הגירתן של אוכלוסיות מועטות יכולת לישראל, המחוקק החליט להקל על אותם עולים לקבל קצבאות, דבר שגרם לגידול במספר הזכאים להן. ככלל, לעניות דעתי, על מדינת ישראל לקחת בחשבון שתמיד תהייה קבוצה באוכלוסייה שלא ניתן יהיה לשלבה בעבודה – מטעמי גיל ומטעמי מוגבלות רפואית כלשהי – פיזית ו/או נפשית.
בצדק נטען כי למרות מטרתו המוצהרת של חוק המדיניות הכלכלית, מערכת התמריצים שגובשה בין המדינה לזכייניות לוקה בחסר ואף טומנת בחובה ניגוד עניינים. אגדיל ואומר כי מדובר בשיטת גמול מעוותת שאין לה אח ורע בעולם, אותה בנה האוצר בניגוד להמלצות ועדת תמיר שהוקמה ע"י הממשלה בטרם הפעלת התכנית. ניגוד העניינים המובנה אותו היא יוצרת חמור מאין כמוהו לאור העדר אבחנה כלשהי בין עילות ביטול הקצבאות לצורך תגמול הזכיינים. כך יוצא, שבאופן אבסורדי למדי, רישום "סירוב" למשתתף בתכנית, יזכה את הזכיין באותו רווח לו היה זכאי אם היה מצליח לשלב את אותו משתתף בשוק העבודה. ואכן, הנתונים מראים כי הגורם העיקרי ליציאה מתכנית תשלום הקצבאות אינו השמה בעבודה.
כפתרון לניגוד האינטרסים האמור ציינו גלעד ויותם מספר מנגנוני פיקוח וביקורת שאמורים למנוע את היווצרות המצב המתואר. עם זאת, נראה שמנגנונים אלו אינם אפקטיביים שכן הם מניחים את המבוקש לפיו אינטרס המדינה הוא שילוב מקבלי הקצבאות בשוק העבודה. זאת בעוד שבפועל, מטרת האוצר בעת גיבוש התכנית הייתה חיסכון תקציבי. ניתן ללמוד על כך מאופן הרכב מערכת התמריצים כפי שפורט לעיל.
ניתן לטעון שאדם אשר נרשם לו "סירוב" שלא בצדק, יכול להביא את עניינו בפני ועדות הערר השונות, שאוזכרו בפוסט כדוגמה לאמצעי ביקורת מרסן. מסופקני אם בכוחן של ועדות אלו לפסוק משפט צדק. בל נשכח כי לא מדובר בערכאה שיפוטית מקצועית. הוועדות לוקות בפגמים פרוצדוראליים ומהותיים שהעיקרי שבהם, לדעתי, הוא פער הכוחות הנוצר בין הצדדים כשמצד אחד של המתרס ניצבים העוררים, ללא אפשרות לקבל ייצוג מלשכת הסיוע המשפטי, ומהצד השני עומדת חברה בעלת משאבים ניכרים. המערכת השיפוטית עצמה אף מוסיפה חטא על פשע בקביעה שלא תשמענה ראיות על החלטות ועדות הערר אלא במקרים מיוחדים.
לכל אותם נתונים מתמיהים, ניתן לצרף את אחיהם המקוממים הדרים בדרך התנהלות הזכיינים. כתנאי לקבלת הקצבה, נדרשים הזכאים לה (רובם, כאמור, אמהות חד-הוריות, עולים, מבוגרים מעל גיל 45, אנשים הסובלים מבעיות בריאות וכד') לבצע "שירות קהילתי" במשך כ-30 שעות בשבוע כהכשרה מקדמית להשתלבות במסגרת עבודה. בפועל מדובר בעבודה לכל דבר אליה נשלחים המשתתפים בכפיה וללא כל התחשבות בעברם המקצועי או ביכולותיהם: החל מעבודות של צבעות וניקיון בי"ס ובתי אבות, דרך גיזום עצים ועבודות רס"ר בבסיסים צבאיים וכלה בניכוש עשבים בגן הבוטני. כל זאת תמורת גמלה של 1500 ₪ בממוצע. כך יוצא שלמעשה המשתתפים מרוויחים הרבה פחות משכר המינימום. מעבר לעבירה ברורה על חוקי המגן, נשאלת השאלה: האם זו "ההכשרה" המיוחלת שתעזור למשתתפים בתכנית למצוא עבודה המתאימה לכישוריהם בעתיד? או שמא יעשו זאת הקורסים לבטיחות בדרכים או לטיפוח עצמי שהמשתתפים מחויבים להגיע אליהם? התשובה השלילית לשאלות אלו מובנית מאליה.
מטרידה במיוחד היא העובדה שכדרכנו בקודש, אנו מסרבים ללמוד מניסיון העבר של מדינות אחרות שניסו תוכניות של "מעבר מרווחה לעבודה", ובכללן מדינת ויסקונסין בה נכשלה התכנית. ניסיונות אלו מוכיחים כי המעבר האמור יצלח רק במקביל ליצירת מקומות עבודה חדשים ע"י הממשלה, המשך תשלום חלקי של הקצבה במהלך החודשים הראשונים של השתלבות המשתתפים בעבודה והמשך מתן הקלות בתשלומי המיסים לאותם משתלבים. לולא כל אלה, במקרה הטוב, התכנית תצליח לשלב רק חלק מצומצם מן המשתתפים בה בעבודות זמניות וחלקיות תמורת שכר מינימום או פחות מכך. שילוב זה לא יביא לצמצום הפערים בחברה הישראלית אלא דווקא להעצמת תופעת "העובדים העניים" מחד, ולהעמקת עוניים של אלו שקצבתם נשללה בגלל שיקולי רווח של חברות פרטיות, מאידך.
מה בכל זאת עושים? באוגוסט 2006 הוגשה הצעה לתיקון חוק המדיניות הכלכלית שגובשה ע"י משפטני פרוייקט "עם יד על הל"ב", העוקבים אחר התכנית מרגע לידתה, בשיתוף המרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית (כן, משלנו). ההצעה מבקשת לבצע שינויים מבניים בתכנית ויסקונסין ועיקריה נותנים מענה למרבית הטענות שהועלו כנגד התכנית. הצעה מבורכת זו, אם תתקבל, עשויה לשפר משמעותית את תמונת המצב הקודרת המצטיירת מביקור במרכזי ויסקונסין השונים. עם זאת, לשם יצירת שינוי חברתי של ממש, דרושה להערכתי התערבות של המדינה. זאת על ידי יצירת מקומות חדשים ואף, רחמנא ליצלן, באמצעות העלאת שכר המינימום. מאיפה הכסף אתם שואלים? אפשר להתחיל מ-80 מיליון השקלים שמזרימה המדינה לזכייניות מדי שנה לכיסוי הוצאותיהן, ולהמשיך משם למחצית הרווחים מן החיסכון בתשלום הקצבאות שכיום מגיע לכיסי הזכייניות. אך אבוי, משמעות צעד כזה יהיה ביטול ההפרטה, לא עלינו!
אנא, אל תיתנו לנימה הצינית להטעותכם. אינני סבור שההפרטה היא שורש כל רע. נהפוך הוא, במקרים רבים היא מוכיחה את הצלחתה מול אוזלת ידן של המערכות הציבוריות. גם על תכנית ויסקונסין ניתן לטעון שעד היום הצליחה לחסוך מעט יותר כסף ולמצוא מעט יותר מקומות עבודה ליותר מובטלים מאשר שירות התעסוקה, אך באיזה מחיר מוסרי? האם יש להתפלא על כך כשהתקציב שמקבלות הזכייניות המפעילות את התכנית מגיע לכמעט מחצית מתקציב שירות התעסוקה המטפל בכרבע מיליון בני אדם, פי 15 ממספר המטופלים בתכנית עצמה? האם לא עדיף לנצל את הכסף שהוזרם ומוזרם לתכנית כדי לשפר את מערכת הרווחה הציבורית? האם לא ניתן לבנות מערכת תמריצים שתעבוד גם בשירות הציבורי שכפוף ביתר שאת לפיקוח כללי המשפט המנהלי?
לא, הפרטה איננה מילה גסה. אך גם לשירות הציבורי אל להיות כזה. אמת, הוא דורש שינוי, הפיכה אם תרצו, אך ישנם תחומים בהם ההפרטה אינה אלא עלה התאנה בו משתמשת המדינה כדי להצניע את ערוותה. הגיע הזמן להסירו.
נכתב ע"י ניר בן ציון
ובנוסף:
יוחנן שטסמן – מיתוס מלכודת העוני
תכנית ויסקונסין - הארות סטטיסטיות
מירון רפפורט - עבודה בעיניים
ידיד - נייר עמדה בנושא תכנית מהל"ב
posted by huji.economiclaw at 11.12.06
7 Comments:
ניר שלום!!!!1
קראתי את דבריך ולא יכולתי שלא להסכים למרביתם ,אם לא לכולם.
בנוסף אבקש להוסיף שבמידה ומישהו אינו בעד הפרטת עולמנו בכל תחום ובכל מובן -
אל לו להתנצל על כך בכל משפט שני.
התשובה , כפי שציינת אתה, לכל דבר אינה ההפרטה הקדושה.
יישר כוח!!
אשמח אם תתייחס להצעת החוק ולתיקונים אותם היא תאפשר.
ניר שלום!
ברצוננו להודות לך על התייחסותך הרצינית והמעמיקה לפוסט שפרסמנו, הבעת עמדות מעניינות ונחרצות שללא ספק דורשות תגובה ראויה מצדנו:
ראשית, ברצוננו להעמיד דברים על דיוקם - אין אנו פוסלים לגמרי את טענתך כי חל גידול במספר נתמכי הסעד עקב גלי העלייה מחבר המדינות ואתיופיה. עם זאת, ברצוננו להסב את תשומת הלב לכך שלפי נתוני הביטוח הלאומי, גם ללא התייחסות ל-65,000 העולים שנמנים על ציבור מקבלי הקצבאות, עדיין חל גידול של פי 14 (!) במספר הזכאים לקצבה (בשנת 1982 מספר נתמכי הסעד עמד על 10,000 ובשנת 2003 מספר הנתמכים, לא כולל עולים חדשים, עמד על 140,000). לפיכך, לעניות דעתנו, הניסיון לתלות את ריבוי נתמכי הסעד בגלי העלייה הוא מוטעה ומטעה. יתרה מזאת, גם אם נקבל את עמדתך כי הגידול במספר נתמכי הסעד הוא פרי גלי העלייה המסיביים, עדיין לא נסתרה ההנחה שחלק נכבד מנתמכי הסעד נמצאים במצב זה מפאת היעדר תמריץ הולם לוותר על קצבת הסעד הנוחה ולצאת לשוק העבודה.
שנית, בפוסט שלנו הדגשנו כי מטרת תוכנית ויסקונסין היא להחזיר את מקבלי הקצבאות למעגל העבודה. לשיטתך, זוהי הנחת המבוקש. ברצוננו לציין כי עמדתנו מסתמכת על דברי ההסבר לחוק, בניגוד לעמדתך אשר מייחסת למחוקק כוונות אפלות. להלן ציטוט מהאתר הרשמי של משרד התמ"ת: "תכנית מהל"ב הנה תכנית חדשנית שנועדה להשיב מקבלי גמלת הבטחת הכנסה לשוק העבודה". ראוי לציין כי ביססת את "תיאוריית הקונספירציה" שלך על עצם מבנהו של מערך התמריצים הקיים של התוכנית, טענת שמבנהו, מערך התמריצים מעיד על כך שמטרת התוכנית היא לא להשיב את הנתמכים למעגל העבודה אלא לסלקם מרשימת הזכאים לקצבה. חשוב לציין כי תוכנית מהל"ב היא תוכנית חדשה והיא עדיין בשלב הניסויי, אי לכך, ניתן להבין כי קיימות תקלות בתוכנית, תקלות אשר ניתן לתקן במרוצת הזמן. אין אנו חולקים על קביעתך כי מערך התמריצים הוא בעייתי ויש לשפרו, זאת ועוד, בפוסט שלנו טענו כי "מערך התמריצים שבנתה המדינה לוקה ביותר", אך מכאן ועד האשמות כלפי הממשלה, כאילו מאחורי המטרות המוצהרות של התוכנית עומדות מטרות נסתרות וזדוניות, הדרך עוד ארוכה.
בנוסף, גם אם אינך מאמין כי המטרות המוצהרות של תוכנית מהל"ב הן אכן המטרות האמיתיות של התוכנית, אולי תסכים לקביעה כי ברמת המאקרו, יהיה זה יותר יעיל עבור המדינה להחזיר נתמך סעד למעגל העבודה ולהפוך אותו לאזרח יצרני במדינה מאשר לא להעניק לו קצבה כלל, גם אם הדבר כרוך בהשקעה יותר גדולה במציאת עבודה לאותו נתמך.
שלישית, טענת שכחלק מ"ההכשרה" שמעניקה תוכנית ויסקונסין נאלצים המשתתפים לבצע עבודות שונות בקהילה (סיוע בבתי אבות, בבסיסי צבא, במתנ"סים וכו'). ברצוננו להעמיד דברים על דיוקם. במסגרת תוכנית ויסקונסין המשתתף מחויב ל-30 שעות שבועיות של הכשרה ותרומה לקהילה. ההכשרה כוללת קורסים מקצועיים, סדנאות מעשיות ועיוניות וכיו"ב שאמורות להעניק למשתתף כישורים שיסייעו לו לשוב למעגל העבודה. העיסוקים שציינת אינם נכללים במסגרת ההכשרה של משתתפי התוכנית אלא במסגרת ההתנדבות בקהילה. לצערנו, אנו לא רואים את הפסול בכך שאדם אשר מקבל קצבה יתרום מעט מזמנו הפנוי ובנוסף להכשרה שהוא עובר יתרום מעט לקהילה שעל חשבונה הוא חי, גם אם המשמעות היא עבודות ניקיון ותשתית בבתי אבות או רחמנא לצלן, סיוע במרכז הקהילתי השכונתי. אנו גורסים כי ניתן גם להביט על המצב מזווית ראייה אחרת ולטעון שמפאת העובדה שהמדינה משלמת לנתמך קצבה הוא "מעין עובד מדינה" וקמה למדינה זכות לדרוש מהנתמך לקחת חלק בפרוייקטים של תרומה לקהילה. לדעתנו, אין צורך להתרגש יתר על המידה "מזעקות השבר" של הנתמכים, אשר בעיניים דומעות מתארים בכלי התקשורת את "ההשפלות הקשות" "ועבודות הפרך" שהם נאלצים לעשות. לעניין "העבודות הקשות", גם אם אנחנו היינו רגילים לקבל קצבה ללא כל צורך לנקוף אצבע ויום בהיר אחד היו מודיעים לנו כי "החגיגה נגמרה", היינו בוכים וזועקים חמאס תחת כל עץ רענן. לעניין "ההשפלות הקשות", נסיים פסקה זאת בתהייה מדוע לצבוע גדר של בית ספר זה אקט משפיל יותר מלשבת בבית כאשר אתה חי על חשבון החברה מחד, ולא תורם לה מאומה מאידך?
רביעית, טיעון נוסף שהבאת להצדקת עמדתך עסק בחוסר ההצלחה של התכנית בחו"ל. גם בנושא זה אנו נאלצים לחלוק עליך. להלן מעט נתונים מתוכניות דומות המופעלות ברחבי העולם:
א. ארה"ב - ירידה של 38% בכמות תיקי הסעד תוך שנתיים מיום הפעלת התכנית וירידה באבטלה במקביל. (למרות שייתכן ולפי קווי ההנמקה שהצעת נתון זה יכול להיות מוסבר עקב גל ירידה פתאומי של מובטלי ארה"ב).
ב. בריטניה - צמצום במספר דורשי קצבת הבטחת הכנסה ב-39% תוך ארבע שנים וירידה באבטלה במקביל.
ג. נורווגיה - צמצום במספר דורשי הקצבה ב-30% תוך שש שנים וירידה באבטלה במקביל.
קצרה היריעה מלהביא דוגמאות נוספות ממדינות כגון דנמרק, הולנד ואחרות שגם בהן הופעלה התכנית בהצלחה.
לסיכום, לעניות דעתנו, מתנגדי מדיניות ההפרטה (למשל ארגונים חברתיים כגון "עם יד על הל"ב") מונעים מדעה קדומה המבוססת על תפיסה לא רציונאלית ומיושנת של תפקיד המדינה בחיי אזרחיה, ולדעתנו, הבשילה העת לשחוט "פרה קדושה" זו.
את מאמרך סיימת בכך שציינת כי השירות הציבורי, אל לו להיחשב למילה גסה. לשיטתנו, מבחן המציאות קובע, למרבה הצער, כי במתכונתו הנוכחית במדינת ישראל השירות הציבורי הוא מילה גסה מאין כמוה. נחזור ונדגיש כי לא באנו להלל את התכנית במתכונתה הנוכחית. ההפך הוא הנכון, הצענו הצעות לשינוי מערך התמריצים והפיקוח על מנת להביא לביצוע ראוי, דה-פקטו, של התכנית שעם האידיאולוגיה שמאחוריה אנו מסכימים עם היד על הלב.
גלעד, יותם וניר,
הטיעון המרכזי בעד הפרטה הוא ההנחה שהסקטור הפרטי יכול להשיג את אותן תוצאות ביעילות רבה יותר. האם זה נכון לגבי תוכנית וויסקונסין? להבנתי, החברות הפרטיות בתוכנית מספקות שירות רחב ושונה מזה שמסופק כיום בלשכות התעסוקה. שירות אשר עולה למדינה הרבה מאד כסף. פועל יוצא מכך הוא שאי אפשר באמת להשוות את המערכת המופרטת לשירות הציבורי. האם קיימים נתונים על עלות התוכנית?
היי יונתן!
תודה על תגובתך.
אם אתה מעוניין, ניתן למצוא מידע נוסף בקשר להצעת החוק ולתיקונים המוצעים במסגרתה בקישור הבא:
http://www.commitment.org.il/article_page.asp?id=254
גלעד ויותם שלום!
שמחתי לקבל את התייחסותם לפוסט התגובה. ברצוני להתייחס בקצרה לארבעת הטיעונים העיקריים שהעלתם:
1. אינני מבין על אילו נתונים אתם מסתמכים באומריכם כי בשנת 2003 מספר הנתמכים, לא כולל עולים חדשים, עמד על 140,000. בדיקה באתר הביטוח הלאומי מעלה כי במחצית הראשונה של 2003 עמד מספר מקבלי גמלאות הבטחת הכנסה על 158,528 משפחות, מתוכן 101,211 משפחות של ותיקים והשאר, 57,317(!), משפחות עולים. באשר להנחה שחלק נכבד מנתמכי הסעד נמצאים במצב זה מפאת היעדר תמריץ הולם, להערכתי, די להביט על ההיצע המצומצם ששוק העבודה פורש בפניהם של אותם נתמכי הסעד אשר ברובם הינם עולים, מבוגרים, חולים ונשים חד-הוריות כדי להבין שהבעיה בעיקרה נובעת ממחסור במקומות עבודה.
2. לדעתי, ביסוס עמדתכם על דברי ההסבר לחוק וציטוט האמור באתר משרד התמ"ת, מוכיחים את טענתי כי אתם מניחים את המבוקש מאחר וניסוח הסעיפים האופרטיביים בחוק עומדים בסתירה לדברים אלו. לומר, אמנם הידיים ידי עשו, אך האמת נמצאת בקול, והקול – קול יעקב הוא. צר לי, אך מדובר ביותר מסתם תקלה. אני מסכים איתכם בנוגע לכך שיהיה זה יעיל יותר לשלב זכאי לגמלה בשוק העבודה מאשר לשלול לו את הקצבה אך זהו טיעון נורמטיבי ולא דסקריפטיבי. במציאות, כדרכנו בקודש, אנו מעדיפים להשיג תוצאות ומהר, אם אפשר, אז שיהיה עם מינימום השקעה. את פירותיהם הבאושים של מהלכים אלו נקצור כולנו בעתיד.
3. אמנם העיסוקים שהוזכרו אכן אינם אמורים להיות חלק מההכשרה, אך כשזו אינה אפקטיבית או אינה מתקיימת בפועל אזי אותם פרויקטים של "תרומה לקהילה" תופסים כמעט את כל מכסת השעות. כך יוצא שהלכה למעשה, אותה "התנדבות" הופכת לעבודה במשרה חלקית לכל דבר במסגרתה הזכאי לגמלה משתכר פחות משכר המינימום כפי שהובהר בפוסט. לכן גם ניתן להבין את זעקות השבר של המשתתפים בתכנית אשר משתכרים פחות ממה שמחייב החוק, וזאת בעבודה הנכפית עליהם בעוד שהם, מצידם, אינם מוכשרים לבצעה במקרה הטוב ואינם מסוגלים לכך פיזית, במקרה הרע.
4. באשר ליישום התכנית במדינות מעבר לים, אינני חולק על אמיתות הנתונים שהצגתם, אך כדי לבחון את העניין ברצינות הראויה לו, עלינו להסתכל על התמונה בכללותה. לשם כך ברצוני לעמוד על מספר נקודות אקוטיות: בהולנד התכנית מנוהלת ע"י המדינה ולא באמצעות גוף פרטי. כך גם בדנמרק ובבריטניה. בשלוש מדינות אלו התכנית אכן נחלה הצלחה כבירה. זאת, תוך הכרה באוכלוסיה שאינה ניתנת להשבה לעבודה, יצירת מקומות עבודה מסובסדים והפיכת ההשתתפות בתכנית לבני 50 ומעלה לוולנטרית. שירותי הרווחה לא הופרטו באף אחת ממדינות אלו. המדינה בה הם כן הופרטו היא ארה"ב. שם אמנם פחת מספר נתמכי הסעד באחוזים מרשימים אך מה הואילו חכמים בתקנתם אם לצד אותם נתונים אופטימיים מוכח כי 75% מיוצאי התוכנית עדיין לא משתכרים שכר שמאפשר להם לחלץ את משפחתם ממעגל העוני? משום מה, כאזרח מדינת ישראל אשר חרטה את הכסת"ח על דגלה, העובדה שבחרנו לאמץ את המודל האמריקאי הכושל ולא את זה האירופאי אינה מתמיהה..
ד"ר טייכמן שלום!
כפי שציינתי בפוסט, עלות ההפעלה של תכנית ויסקונסין לשנה הינה 80 מיליון ₪.
מאחר ומדובר בסכום השווה לכחצי מתקציב שירות התעסוקה עצמו, המטפל במספר אנשים הגבוה פי 15 ממספר האנשים בהם מטפלת התכנית, קשה להעריך אם במידה והשירות היה זוכה לתקצוב דומה, הוא היה מביא לתוצאות שונות, לטוב או לרע. אך גם לו היה באפשרותנו לבדוק בתנאי מעבדה זהים את שתי השיטות, הפרטית אל מול הציבורית, התוצאה הייתה מספקת לנו תשובה מספרית בלבד שחורצת את הדין באספקלריה של מונחי עלות-תועלת פיננסיים מבלי להתחשב במחיר המוסרי, שלדעתי, הוא הוא המחיר המשמעותי אותו החברה הישראלית משלמת ועתידה לשלם בגין הפרטת שירותי הרווחה.
עם זאת, יצויין כי אולי בכ"ז ניתן להשוות אמפירית בין שתי השיטות באמצעות בחינת יישום התכנית מעבר לים. בחינה שכזו מראה כי אותן מדינות שהשאירו את ניהול שירותי הרווחה בידיים ממלכתיות, נחלו הצלחה ואילו מרבית האחרות, אשר בחרו להפריטם, כשלו. לפירוט, ר' התגובה הקודמת.
גלעד ויותם שלום!!!!
30 שעות תרומה קהילתית בשבוע שווה כפול מ1,500 שקלים לפי השתכרות שכר מינימום. בטח ובטח שהיא בעייתית במיוחד בהעסקת אנשים בני למעלה מגיל 50.
ניר - ברצוני לחזק את ידיך!!!1
עצם הורדת ה"עול" של הפיקוח על התוכנית מידי המדינה הוא בעייתי מאוד. קראתי את הצעת החוק ויש להבהיר ליותם וגלעד כי אין היא מתכוונת לבטל את התוכנית אלא להכניס בה שיפורים לתועלת החברה (והאנשים המשתתפים בתוכנית). עצם ההתנגדות של החברות המפעילות לתיקונים ושינויים נובעת מחששן של החברות לשינוי הפרמטר שבזכותו ירוויחו פחות כסף מן התוכנית.
התוכנית עצמה אינה מוטעית (כפי שניתן לראות במודל האירופי) אלא יישומה דורש תיקונים.
בהמשך לדבריך-
אכן, אמנם מתפארת ארה"ב באחוז מובטלים נמוך ביותר (סביב ה-4%) אך רמת החיים לאדם נמוכה בהרבה מבמדינות מערב אירופה וכמות השעות השבועיות רבה יותר.
כיוון שחברות פרטיות לא פונות לשיקולי תועלת החברה אלא לשיקולי רווח כספי (כפי שטבעי וברור) אין מנוס מהתערבות של המדינה וניהול התוכנית.
נכון, במדינתנו קיים משבר ניהולי ומנהיגותי חמור- על כן יש לטהר את אורוות השירות המדיני ולשפרו - ולא להפריט ככל הבא ליד.
הוסף רשומת תגובה
<< Home